מאז ומתמיד, גברים הם אלה ששמרו ולחמו.
אחוז קטן של נשים מתו תוך כדי לחימה במערכות ישראל ובהגנה על המולדת. אין חולק כי אנו מוקירים את שהקריבו למען ההגנה על המדינה, ועם זאת, הן יוצאות מן הכלל המעידות על הכלל: גברים הם אלה הנושאים בנטל הנורא מכל. כך תמיד היה. כך תמיד יהיה.
חללי צוק איתן:
חללות צוק איתן:
0
השלמה, לא שוויון
גברים ונשים לא אמורים להיות שווים. גברים ונשים אמורים להשלים אחד את השנייה. בשביל חשמל, צריך גם שקע וגם תקע.
ככל שזה נוגע לתפקידים פיזיים, גברים הם החזקים יותר ביולוגית. מסיבה פשוטה זו, מאז שחר ההיסטוריה עיקר נטל ההגנה והמלחמה היה על הגברים.
ישנם תפקידים שגם גברים וגם נשים יכולים למלא. עם זאת, תמיד יהיו תפקידים המתאימים יותר למין אחד או משנהו, וכל תפקיד הדורש מאמץ פיזי, מתאים יותר לגברים. זה לא טוב או רע. זה הטבע.
תנו לנו למלא את תפקידנו בשלווה
נשים יקרות:
אינני בא בטרוניה עם העובדה שרובם ככולם של ההרוגים במלחמות הם גברים. זה הטבע. זה תפקידנו כגברים.
אפילו אינני מתלונן על כך שגברים עושים 3 שנים צבא, ובחורות עושות שנתיים, למרות שנשים בממוצע חיות יותר שנים מגברים.
אנחנו עושים את תפקידנו באומץ ואהבה, על מנת לשמור על היקרים לנו: בת הזוג. הילדים. המשפחה. החברים והחברות. כל האנשים שאנחנו אוהבים.
רק בקשה אחת יש לנו, זה הכל:
אל תדברו איתנו על שוויון בנטל, ועל כמה זה קשה להיות אישה, כאשר אנו הגברים מאז ומעולם נושאים בעיקר הנטל. ואם הטבע גזר עלינו הגברים לשאת בנטל, לפחות תנו לנו את הכבוד הראוי. תנו לנו הערכה. תנו לנו את ההרגשה שההקרבה שלנו שווה משהו.
תנו לנו למלא את תפקידנו בשלווה.
יהי זכרכם ברוך
מדינה היא מושג ערטילאי. המדינה אינה אלא האנשים שבה. אלה שמצאו מותם במלחמות, לא חרפו נפשם עבור המדינה; הם חרפו נפשם עבור האנשים שהם אוהבים, וגם בעבור אלה שהם לא מכירים, החיים במדינה. הם חרפו נפשם עבורכם, ועבורי.
תודה לכל הגברים והנשים שמתו כדי שאני אוכל לחיות. מי ייתן ופועלי כאן בעולם יצדיק את מה שהקרבתם והקרבתן למעני.
יהי זכרכם וזכרכן ברוך.
מסכים לחלוטין, אחלה פוסט. קצר ולעניין.
(עם זאת – לגבי הנקודה הקטנה של "אינני מתלונן על כך שגברים משרתים 3 שנים ואילו נשים שנתיים": על אף שלאחרונה חל שיפור בעניין, אני אישית לא רואה סיבה רציונלית למה נשים וגברים לא ישרתו בדיוק אותה כמות זמן בצבא. הרי אם התירוץ הוא "כי גברים הם קרביים ונשים לא" – ממילא מרבית הגברים אינם משרתים בתפקיד קרבי. ובמידה והקריטריון לשוני הוא קרביות, אז אין סיבה שחייל עורפי ישרת יותר מחיילת עורפית.)
תודה על הפוסט המעניין – נגעת בנושאים שהם טאבו וקשה לדבר עליהם בלי להיסחף לאמוציות, במיוחד ביום הזיכרון. מבחינה תקשורתית / פוליטיקלי קורקטית כל נסיון ביקורת מייד מוצג כחוסר כבוד לנופלים ולנופלות, ומציג את הדובר באופן רע כך שניתן להתעלם מהטיעונים שלו בנושא זה וגם בנושאים אחרים.
לעניין בנות בתפקידי לחימה (הכוונה לתפקידי לחימה יעודיים כמו חי"ר שריון וסיירות, לא לתפקידים שאמנם יש בהם סיכון להיקלע לקרב אבל לא מיועדים ללחימה עצימה) יש טיעונים נוספים וחשובים מעבר לנושא המאמץ הפיזי (והרי חלק מהטיעונים בעד נשים קרביות הוא שיש טכנולוגיה שמקלה על המאמץ, יש גברים קרביים חלשים יותר וכו').
הטיעון הראשון הוא שלגברים ישנה יכולת מנטלית המתאימה יותר לסיטואציות של קרב והרג אנשים – קור רוח, אגרסיביות טבעית ורצון לנצח, יכולת לפעול היטב תחת מצבי פחד ולחץ.
הטיעון השני ולדעתי החשוב ביותר הוא נושא אחוות הלוחמים, הסינרגיה שנוצרת בין גברים ביחידה לוחמת שגורמת ליחידה להיות יותר מסך חלקיה.
צבא לא בנוי על בסיס הלוחם האינדיבידואל, מוכשר ככל שיהיה, אלא על בסיס יחידות (צוות, כיתה, מחלקה, פלוגה וכו'). כשיש "שבט" כזה של גברים נוצרת דינמיקה שמעודדת אגרסיביות, תחרותיות ודוחפת את החבר'ה לתת את המקסימום אחד עבור השני, על מנת שלא ייחשבו כחלשים שלא מסוגלים לסחוב ולתרום למאמץ. על בסיס זה בנוי כל נושא התיזוז בטירונות – גיבוש כמה אינדיבידואלים שהגיעו ממקומות שונים ליחידה אחת עם ערכים משותפים (סובלים ביחד ומאוחדים בשנאה למפקד המתזז, ובמלחמה שנאה משותפת לאויב שיורה עלינו).
ברגע שנכנסת נקבה לקבוצה כזו, כל הדינמיקה משתנה – התחרותיות והאגרסיביות, במקום שתהיה כלפי האויב, מופנית כלפי פנים (מי ראה אותה ראשון, מי מנסה לכבוש אותה ומי מנסה להגן עליה, קנאה, בגידות דרמות תככים ומזימות) וכל הסינרגיה ויכולת הלחימה הולכת לעזאזל.
תוספת קטנה – הטיעונים שכתבתי למעלה הם גם תשובה טובה (לדעתי) לשאלה שתמיד נשאלת "אם יש בחורה שמסוגלת לעמוד במבחנים הפיזיים כמו כל הגברים, למה לא לתת לה את ההזדמנות?"
היי, יש לי שאלה שלא כל כך קשורה לנושא הזה אבל מחכה בקוצר רוח לספר, מתי תוציא אותו ומאיפה יהיה ניתן לקנותו?
היי אלפא, יש לי שאלה שקשורה יותר לחברות של ההרוגים. שמגיע הבשורה על מות אהובן הן בוכות ומתמוטטות, אבל לרובן יש חבר חדש אחרי שנה שנה וחצי. ולעומת זאת אם זה היה הפוך לגבר היה לוקח יותר זמן למצוא בת זוג חדשה למה זה כך
דין – החיים נמשכים, גם לנשים וגם לגברים. יש אמהות שמתגברות על מות בניהן ויש כאלו שלא, כנ"ל לגבי אבות.
אני לא מכיר את התופעה שאתה מתאר, ולמרות שבטח אפשר למצוא / להמציא הסבר אבולוציוני שקשור להמשך המין האנושי והצורך להתרבות למרות המוות, דווקא בנושא זה אני לא חושב שאפשר באמת לעשות הכללות.
חברים שלום,
גבר צעיר:
>אישית לא רואה סיבה רציונלית למה נשים וגברים לא ישרתו בדיוק אותה כמות זמן בצבא.
אתה צודק, ויש טיעונים לכאן ולכאן. אני רק ציינתי זאת כדי להדגיש את הנקודה העיקרית שלי: שצריך לתת לגברים לבצע את תפקידם בשלווה, ולהעריכם על כך.
פיל אדום:
>יכולת מנטלית המתאימה יותר… אחוות הלוחמים…
אתה צודק בהחלט. אלה נקודות נכונות שחייבים לדון בהן ואי אפשר לפסול אותך על הסף בתירוץ של "אי שוויון". כמו שאמרתי: לא שוויון, אלא השלמה. גברים ונשים שונים, כל אחד ותכונותיו. גברים הם לוחמים יותר טובים. לא טוב או רע. זה הטבע.
>ברגע שנכנסת נקבה לקבוצה כזו, כל הדינמיקה משתנה…
נקודה חשובה שבהחלט ראויה לדיון נוסף. מקווה רק שהנוגעים בדבר יוכלו לדון בה באופן אובייקטיבי ולא פוליטיקלי קורקט.
עומר:
>ספר, מתי תוציא אותו
כנראה ב-2018. יש הרבה עבודה ויש לי הרבה דברים לעשות, מה גם שאני אוהב להיות יסודי. כמובן שממשיך לייעץ בAskPeople ולכתוב כאן בבלוג. לכשתתקרב תקופת הוצאתו לאור, אז כבר יהיו יותר פרטים על מה כמה ואיפה.
דין:
>שמגיע הבשורה על מות אהובן הן בוכות ומתמוטטות, אבל לרובן יש חבר חדש אחרי שנה שנה וחצי.
פיל אדום ענה נכון. כל אחת והקצב שלה, מי יותר ומי פחות, כמה עמוק היה הקשר… ובסופו של דבר, כולם רוצים לעבור הלאה ולאהוב שוב. ויש גם כאלה שלא יוצאות מזה בכלל, ולא מתאהבות איך שצריך מחדש, וכל גבר שיוצא איתן תמיד יהיה מקום שני – וזה עצוב.
כמה זמן זה "בסדר" לעבור הלאה? זה לא שהן מצאו חבר אחרי שבוע, שאז כולנו היינו מרימים גבה. אני חושב ששנתיים זה בהחלט מספיק זמן לעבד, להתאבל, ולהתחיל לנסות לפתוח את הלב מחדש.
רק לי המשפט "אינני בא בטרוניה עם העובדה שרובם ככולם של ההרוגים במלחמות הם גברים. זה הטבע. זה תפקידנו כגברים" היה לי מזעזע?? ממך זה כאילו נשמע שתפקידם של הגברים זה למות בקרב ומה עם אלו שרוצים לחיות ועדיין להיות בקרבי, חייב להיות כנה אבל זה פעם ראשונה שאני רואה את הבלוג שלך וממש במקרה הגעתי לפוסט הזה אבל סורי זה נשמע רע המשפט הזה סליחה על הדרמטיות.
דוד:
>רק לי המשפט "אינני בא בטרוניה עם העובדה שרובם ככולם של ההרוגים במלחמות הם גברים.
>זה הטבע. זה תפקידנו כגברים" היה לי מזעזע??
לא. לא רק לך. זה מזעזע אותי, ומזעזע את כולם. אבל זה הטבע. גם כשאריה טורף צבי, זה מזעזע כיצד הוא קורע את הצבי לגזרים בעודו מיילל מכאבים. אבל האריה טורף כי הוא רעב. זה לא טוב או רע, זה הטבע.
גברים הם החזקים. הם יכולים לטפס גבוה יותר, לרוץ מהר יותר, להרים כבד יותר. הם המצילים הטובים יותר, הם הלוחמים המוצלחים יותר. וזה מאוד מזעזע שטובי הבנים נופלים במלחמות. אבל זה טבעו של הגבר, להיות השומר והלוחם.
ההבדל הוא, שזכר בעל חיים לא חוטף ייללות והאשמות מהנקבות חדשות לבקרים. הוא רק זוכה באהבת הנקבות, ככל שהוא ממשיך להיות זכר מוצלח הממלא תפקידו נאמנה.
וזה כל מה שאני רוצה למין הגברי. שייתנו לנו הגברים למלא תפקידנו בשלווה, ויעניקו לנו את האהבה הראויה. לא שייללו לנו כל הזמן ש"אין שוויון".
רק קצת שלווה ואהבה, שיאזנו את הזעזוע שבמלחמה. בקשה צנועה. זה הכל.
שלום לך תודה על התגובה ועל ההבהרה מסכים איתך לגמרי כמעט על כל התגובה חוץ מהדוגמא של האריה למיטב ידיעתי בטבע מי שטורפים אלו דווקא הלביאות בעיקר באור יום ולמרות זאת האריה מקבל ראשון מהטרף חחח האריות טורפים בעיקר בלילה, אבל גם באור יום אם יש חיה גדולה מדי בשביל הלביאות אז מתערבים האריות ואכן שם רואים את החוזק שלהם, אז אולי זה גם בבני אדם גברים הם חזקים בדברים שנשים לא יכולות לעשות, אולי בגלל זה אלוקים ברא את שני המינים שונים בכוח נפשי שלהם וככה מתקיים העולם.
>מי שטורפים אלו דווקא הלביאות
אכן. עם זאת, אריה יכול לטרוף אם הוא צריך.
אבל מה שחשוב כאן הוא העיקרון: הם טורפים לא מתוך רוע, אלא כי הם רעבים. כך העולם פועל. על אותו עיקרון, אני מבין ומשלים עם העובדה שהגבר הוא הלוחם. אף אם יש בחורות בתפקידי לחימה, עיקר הלחימה תמיד ייעשה בידי גברים. כך העולם פועל.
וכל שאני מבקש לגברים על מילוי תפקידם, זה קצת הערכה ושלווה נפשית.
>שני המינים שונים…
אכן. בני אדם הם יצור דימורפי. זכרים ונקבות. אנו משלימים אחד את השנייה. כך תמיד היינו. כך תמיד נהייה.
אמנם גברים מתים במלחמות. אבל לאחרונה יצא לי לחשוב שגברים הם אלה שיוצרים אותם.
לפעמים אני תוהה וזה מרגיש לי כאילו אנחנו מתוכנתים להילחם – לעולם לא נודה בזה, אבל אנחנו משיגים איזה שהוא סיפוק ממלחמה. לא סתם לא מעט גברים אוהבים נשק, אוהבים מטוסים, אוהבים כוח. יכול להיות שאנחנו מתוכנתים אבולוציונית לשאוף להחזיק בכמה שיותר כוח ולהילחם כמה שיותר?
>גברים הם אלה שיוצרים אותם.
אכן רוב המלחמות נוצרות בידי גברים. זה לא טוב או רע, זה הטבע. גברים של ארץ אחרת עלולים לרצות לכבוש אותך. זה לא משנה מי התחיל, מה שמשנה זה אם הגברים של הארץ שלך יכולים להגן על השבט שלהם.
עם זאת, לאחרונה, מלחמות הן לא בין ארץ לארץ, אלא בין ארץ לארגון טרור. הגברים שמתחילים מלחמות אלה הם טרוריסטים שמחפשים כל תירוץ להתחיל מלחמה. הם פחות רוצים לכבוש את העולם מאשר לשרוף אותו. אין כאן דיון מי התחיל מה; הם התחילו, לרוב בלי פרובוקציה. או שאתה ושאר הגברים בארץ שלך מגינים על עצמכם ויקיריכם, או שהארץ תמות.
>אנחנו מתוכנתים להילחם
גברים, המין היותר דומיננטי, פיזית והורמונלית, אכן מתוכנתים להילחם ולהגן. כך גם זכרים אצל הרוב המכריע של המינים. זה חלק מהטבע.
בני אדם עשויים, אני מקווה, למצוא איזון כלשהו, מחלוקות הנפתרות בדרכים שלא כוללות מוות. ספורט קבוצות נגד קבוצות למשל הוא ברמה הבין אישית, ואף ברמה עולמית אם זה קבוצות של ארץ נגד ארץ. זה מוצא טוב ל"מלחמות תרבות", אבל עדיין צריך שיטות יותר טובות לפתור סכסוכים פוליטיים.
אולי נוכל בעתיד לשים מלחמות בצד, אבל מחלוקות תמיד יהיו. וטוב שכך, כי כך אנחנו ממשיכים להתקדם.
גם קונפליקט מיני, מעין מלחמת מינים בין זכרים לנקבות, תמיד היה ותמיד יהיה, בכל עולם החי. וטוב שכך, כי זה תורם לאבולוציה. אולי לא תמיד מרגיש טוב ברמה האישית, אבל ברמה של המין (species), זה תורם, אחרת זה לא היה קיים. אי אפשר להפסיק את המלחמה הזו – אפשר רק למצוא דרכים יותר הרמוניות, או לכל הפחות יותר נקיות, לאזן בין הקונפליקטים, ולהגיע לקשרים עם אינטרס משותף.
היי פריים אלפא, קראתי את הבלוג שלך ואהבתי את הגישה להתמודדות עם פרידה. אני קצינה תומכת לחימה במילואים (לא מהמשרד, מהשטח). אתה יכול לספור מתים אבל זה מנותק מההקשר. נשים נחשבו כמי שלא יכולות לבצע תפקידי לחימה, אולם בשנים האחרונות התרומה שלהן לשדה הקרב הולכת ועולה, ועדיין הבחירה לא להכניס אותן לעימותים קרביים בעזה היא בחירה שוביניסטית שהתוצאה שלה הוא שגברים מתים במלחמות ונשים לא. מי שאומר לאישה "את לא יכולה לשמור לבד בלילה בשטח כי אולי יאנסו אותך", והכוונה ביאנסו אותך זה שחייל אחר יאנוס אותך, פוגע בה לא פחות משהוא מגן עליה. אם צה"ל זה צבא שבו אונסים את מי שנמצאת לבד בחושך, אני לא רוצה לשלוח לשם לא את הבנים שלי ולא את הבנות.
כמו כן, אנשים נורמליים לא רוצים למות במלחמות. אנשים נורמליים רוצים לחיות.
היי קצינה. שימי לב בבקשה שאף אחד (בשרשור הזה) לא אמר מילה על אונס בשמירה או שלנשים אין תרומה לצבא, בעיקר עסקנו במדוע לדעתנו שילוב נשים ישירות ביחידות מתמרנות ולוחמות בלחימה אמיתית אינו רצוי.
אשמח אם תוכלי לומר מה דעתך על הטיעונים שכן עלו פה.
נ.ב. את צודקת שאנשים נורמלים רוצים לחיות, ולפעמים זה מצריך לנצח במלחמה ולהשמיד אנשים אחרים שרוצים לחיות. מי שעושה את זה יותר טוב ויותר יעיל הוא זה שנשאר בחיים ונהנה ממשפחה וילדים. מי שמוכן לוותר על הניצחון רק כדי לומר שאנחנו שוויוניים, מסכן את עתידו.
בלחימה אין פרס תנחומים למקום שני.
פיל אדום, אם תסתכל ביחידות הלוחמות בימים אלה תראה שלמרות ההבדלים הפיזיים בין נשים לגברים לרוב מה שמכריע הוא המוטיבציה למשימה. באופן אישי יצא לי לקחת את המושכות ולנהוג בנגמ"ש במבצע צוק איתן כי הגברים סביבי מצאו תירוצים למה לא מכבודם לנהוג. במקרים כאלה ובהרבה מקרים אחרים מה שמכריע זה השכל יותר מאשר הכוח הפיזי. לכן הרבה פעמים מעדיפים לוחמים מילואימניקים שמנמנים שלא עשו כושר עשור על פני סדירניקים בני 19 שהשיקול דעת שלהם מוצף הורמונים למרות שהם בטוח יותר שריריים.
הסיבה שלא נהרגו בנות במלחמות ישראל זה שאף אחד לא סמך עליהן בשדה הקרב, לא שהן לא יכולות לנצח מלחמות. מי שמונע מבנות להיות בשדה הקרב ולקבל החלטות פוגע בהן כי הן נדחקות לתפקידים "פחות חשובים". וזה קשה להיות שם בשוליים כשהחברים שלנו מקדימה נלחמים.
קודם כל כל הכבוד לך על התרומה ללחימה (וכן, גם לגבר הייתי אומר את זה).
חבל לי כי התגובה שלך מלאה בטיעוני איש-קש ואנקדוטות אישיות, שמתעלמות לחלוטין מהדיון ומהנקודות שעלו פה.
את לוקחת את הדעה האישית שלך שכבר גיבשת וממנה מסיקה מסקנות, ועוד מדביקה כינויים ותארים למילואימניקים השמנמנים ולסדירניקים מוצפי ההורמונים.
קצת צניעות לא תזיק.
עוד אוסיף – אני חושב שכשמדובר בלחימה, את מדמיינת מבצע בעזה או מעצר בשטחים או פשיטה קצרה – מגיעים בהליקופטר, הולכים כמה מטרים, לוחצים על הדק והופ הביתה לחביתה של הדודות בבסיס.
אין לזה קשר למלחמה ולחימה פיזית, שבדרך כלל כוללת מסעות של עשרות קילומטרים עם ציוד כבד עוד לפני שבכלל רואים אויב, אכילת חרא ואבק במשך ימים ארוכים ללא מקלחת וללא מנוחה, הסתערות שוב ושוב ושוב, סחיבת פצועים וכו'.
קשה לעשות זאת אבל אני מבקש שלא תגיבי מתוך אגו פגוע של "הגברים לא מרשים לנו לעשות מה שאנחנו רוצות".
עכשיו אתה זה שתוקף אותי אישית ואומר שאני מגיבה מתוך אגו פגוע. אתה לא מסכים איתי שככלל כושר של מילואימניקים הוא נמוך יחסית לסדירניקים? אבל הניסיון ושיקול הדעת מפצים ולכן יש יחידות מעולות במיל'.
ולגבי מקלחת – השם ישמור… אז לא יתקלחו כמה ימים, זה בסדר, יש מספיק נשים ששרדו את זה. וכשהן חזרו הביתה הן התקלחו, אולי גם גילחו שיערות, אולי לא, היום זה אופנתי להשאיר שחי שעיר.
אני השתתפתי אישית בעמוד ענן, בצוק איתן (מנגמ"ש בשטחי כינוס) ובכמה שטויות שקרו מסביב. הטיעון שלך רק מדגים את מה שאני אומרת – הדרת נשים משדה הקרב מאפשרת בעיתות שלום להגיד (ובצדק) "לא הייתן שם אתן לא יודעות" ואז לא לשתף אותן בהחלטות חשובות מבחינה מדינית וחברתית וזה כבר ממש חבל ולא צודק.
אף אחד לא תוקף אותך, אבל את שוב לוקחת את הדיון לכיוון של אנקדוטות אישיות ופנטזיות של "מה אם רק היו נותנים לנשים להילחם".
המציאות קובעת ובאלפי שנות ההסטוריה של המין האנושי מתברר שגברים מבצעים תפקידי לחימה בצורה טובה יותר (בהרבה) והם יותר מתאימים לכך. גם פיזית וגם מנטלית.
דוגמאות כמו צלפיות בסטלינגרד או לוחמות הגנת כפר כורדיות ואפילו שומרות לפני קום המדינה או גדוד אבטחת גבולות כמו קרקל אינן רלוונטיות ללחימה עצימה ותמרון שצה"ל נדרש לבצע.
לעשות ניסויים חברתיים בצבא בשם השוויון זו פריבילגיה של מי שאין עליו איום קיומי ולא נדרש לנצח במלחמות.
שוב, מדבר על יחידות לוחמות בלחימת קרקע (חי"ר שריון צנחנים וסיירות) לא על גדודי מג"ב קשר לוגיסטיקה חיל אוויר וכו' וכו'.
חברים, אפשרתי לכל אחד להגיד את שלו, ולמרות שדברים התחממו מעט, שמרתם על איפוק, ואני מודה לכם על כך. בואו לא נאריך ונגלוש עם הדיון מעבר למה שצריך.
פיל אדום:
>לעשות ניסויים חברתיים בצבא בשם השוויון זו פריבילגיה של מי שאין עליו איום קיומי
>ולא נדרש לנצח במלחמות.
אכן. זו תמצית העניין. ואתה מבדיל יפה בין סוגי יחידות שונות. אכן אף אחד כאן לא אמר שבנות לא יכולות לשרת. כמובן שהן יכולות. חרף זאת, יש תפקידים פיזיים שיותר מתאימים לגברים, וגובים מחיר פיזי כבד מדי מנשים. זה הטבע. על גברים ונשים להשלים אחד את השנייה, לא להיות שיבוטים אחד של השנייה.
קצינה במיל':
ברוכה הבאה לבלוג.
>נשים נחשבו כמי שלא יכולות לבצע תפקידי לחימה
רוב הנשים לא מסוגלות לבצע תפקידי לחימה הדורשים מאמץ קשה מתמשך והרמת משקלים כבדים. אלה שיכולות, משלמות מחיר כבד מדי. קפטן פטרוניו (Capt Katie Petronio), ששירתה במרינס, בתפקיד שטח, ואף הצטיינה בו, סובלת מבעיות פיזיות רבות וקשות עקב השירות, בעיות שגבר לא היה סובל מהן בכזו חומרה. קפטן פטרוניו היא דוגמה למחיר הכבד ש"שוויון ®" מוגזם גובה, ומתנגדת, בצדק, לשוויון מלא. פשוט כי לא יכול להיות כזה. ודוק: היא לא מתנגדת לשירות נשים בצבא, ואף לא טוענת שאין להן תפקיד בלחימה – כמובן שיש להן. היא טוענת, בפשטות: נשים לא בנויות לתפקידי לחימה קדמית. המחיר שהן משלמות, גם אם הן מסוגלות לתפקיד, כבד מדי.
למציאות לא אכפת מרעיונות ערטילאיים של "שוויון מגדרי ®". גבר הוא חזק יותר, עמיד יותר, בעל מבנה שרירים, עצמות, ומערך הורמונלי מתאים יותר לתפקידי לחימה קדמית.
>התרומה שלהן לשדה הקרב הולכת ועולה
אין שום ספק, ויש לנו רק הערכה כלפי נשים המשרתות שירות משמעותי בצבא! זה לא סותר את העובדה כי לא רצוי לשבץ אותן בתפקידי לחימה קדמית.
>הבחירה לא להכניס אותן לעימותים קרביים בעזה היא בחירה שוביניסטית
הבחירה לא להכניס אותן לעימותים קרביים בשטח – ולא להעביר אותן את האימונים הקשים הנדרשים ללחימה קרבית כזו – היא בחירה נכונה המתיישבת עם המציאות.
>את לא יכולה לשמור לבד בלילה בשטח
נשים מסוגלות לשמור בלילה בשטח. טיעון לא רלוונטי. אנו מדברים על לחימה קדמית, לא תורנות שמירה.
>אולי יאנסו אותך… [חייל אחר]
טיעון מיותר לגמרי. זו לא הסיבה בגינה לא משלבים נשים בקרב. לא רואה צורך להתעמק בטיעון זה. לא רואה מדוע מצאת לנכון להעלות אותו.
>היום זה אופנתי להשאיר שחי שעיר
הפמיניזם הרדיקלי הפך הרבה דברים מיותרים ל"אופנתיים". עם זאת, זה לא נוגע לדיון שלנו, ולא אתעכב על כך.
>אני השתתפתי אישית בעמוד ענן, בצוק איתן (מנגמ"ש בשטחי כינוס)
ויש לנו, עם יד על הלב, רק כבוד והערכה כלפייך על התרומה לביטחון המדינה. עם זאת, תפקידך כלל לא סותר את דברינו. מדובר בתפקיד שונה בדרישותיו מאשר לחימה רגלית קדמית.
וזה מחזיר אותנו לבקשתי בפוסט. לתת לנו לעשות את תפקידינו בשלווה. זה כולל, בין היתר, לא להאשים אותנו הגברים שאנחנו מדירים נשים מתפקידי לוחמה קדמית, ומקבלים החלטות בלעדיהן. לביולוגיה, לאבולוציה, למציאות, לא אכפת מ"שוויון מגדרי ®". המתנגדים למציאות, סופם שהמציאות תוריד אותם לברכיים – מה שקרה מילולית לקפטן פטרוניו, עת נפגעה בשלד ובעצבים ואיבדה כל כך הרבה שרירים ברגליים מהלחץ האדיר לו נדרשה בתפקיד, עד כי נפלה מרגליה לעתים קרובות. גם גברים סבלו מבעיות פיזיות ביחידה שלה, אך היא סבלה מבעיות אלה פי כמה מונים, בחומרה קשה הרבה יותר. היא שילמה מחיר כבד מדי על הניסיון לכפות שוויון בניגוד למציאות.
אנחנו הגברים נמשיך לבצע את התפקידים הקשים ביותר, כי לזה הטבע תכנן אותנו.
רק תנו לנו את ההערכה הראויה על כך. בלי לדבר על שוויון. בלי להאשים אותנו בהדרה. רק תנו לנו לבצע את תפקידינו בשלווה. זה הכל.
היי פריים אלפא.
רציתי לשאול את דעתך בנוגע למוסכמה החברתית בנוגע לאלימות.
האם יש מצב גבר אמור להחזיר לאישה כשהיא נתנה לו מכות בלא עוול בכפו.
אני אתן דוגמה, אם אני קיבלתי מכות מאישה שאני לא מכיר.
אז אני שואל אם הייתי צריך להחזיר לה ידוע לי שאם זאתי חברה אמא או מישהי שאני מכיר אני לא אגע בה,
אבל אם מישהי סתם הרביצה לי אני צריך לשתוק?
כמובן אני רוצה שאני אצא מהסיטואציה כמה שיותר עם אלגנט.
האם זה מוריד מכבודי שאני מנסה להגן על עצמי?
חשוב לציין ששאלתי אותך את השאלה בגלל שאני מסכים כמעט אם כל מה שאמרת באתר הזה.
עוד שאלה אם לבחורה היה יותר מ40 גברים זה דגל אדום?
לפי דעתי אני חושב שזה מראה על קלות הדעת של הבחורה ואם זה בדייטים הראשונים אני אפסול ולא אתקדם.
מכיוון שיש הרבה בחורות טובות עם אישיות טובה ואני לא אשקיע באחת עם ספק גדול.
אני כנראה לא אשנה את דעתי בנוגע לאישה ששכבה עם 40 אבל אני אשמח לשמוע את דעתך בעניין.
>האם יש מצב גבר אמור להחזיר לאישה כשהיא נתנה לו מכות בלא עוול בכפו.
ברוב המכריע של המקרים (שבעצמם נדירים), עקב ההבדלים בין גבר לאישה, אישה שמנסה להכות גבר זה כמו ילד שמנסה להכות מבוגר. מטרד קל שכל מה שצריך לעשות זה להתרחק ממנו, ולבקש מהגורם הנכון (מאחמ"ש בפאב דרך אבטחה בקניון ועד למשטרה) לטפל בה.
רק במקרים קיצוניים (ועוד יותר נדירים) בהם אישה מהווה סכנת חיים ברורה ומיידית, בלי קשר להיותה אישה, יש צורך להפעיל כוח פיזי נגדה על מנת לנטרל אותה, למשל הרוצחת שהגיעה לקניון עם גרזן.
>דוגמה, אם אני קיבלתי מכות מאישה שאני לא מכיר.
אם אתה גבר חזק וגברי שמתאמן בחדר כושר, כמו שאתה אמור, אז 99% מהמכות שבחורות יכולות לתת לך יהיו שוות ערך בעוצמתן לצ'אפחה חברית על הכתף. כל מה שאתה צריך לעשות זה להגיד לה להתרחק. אם היא ממשיכה להטריד אותך, לגשת לגורם אחראי ולבקשו להרחיק אותה. אותו כנ"ל לגבי מכה לא מסוכנת אך מטרידה כגון מכה חלשה על הראש. להרחיק אותה ממך בעדינות אך באסרטיביות, אם יש צורך, וללכת לבקש מהגורם האחראי בסביבה להרחיקה. רק אם אתה בסכנה ברורה ומיידית, כגון מכות רציניות לפנים, עיניים, שיניים, אשכים, או חס וחלילה אמצעי לחימה כלשהו, עליך להפעיל כוח פיזי כדי להרחיק ממך את הסכנה, ואז מייד לגשת לגורם אחראי ולבקש לפעול לעצור את האישה האלימה.
>אם מישהי סתם הרביצה לי אני צריך לשתוק?
לא. אתה צריך ללכת לגורם אחראי בסביבה ולבקשו לפעול להרחיק אותה או להביאה למעצר במידת הצורך.
>האם זה מוריד מכבודי שאני מנסה להגן על עצמי?
הגנה עצמית, במידה ודרושה, לעולם לא מורידה מכבוד המגן על עצמו. יש לזכור כי הגנה עצמית דרושה רק בסכנה ברורה ומיידית.
>אם לבחורה היה יותר מ40 גברים זה דגל אדום?
בגדול, כן. זה סימן שקשה לה למצוא או לשמור על קשר רציני, וכנראה שהיא מתירנית מדי. הסיכוי הסטטיסטי שהיא תוכל למצוא קשר יורד ככל שהייתה עם יותר גברים. הסיכוי אינו אפס, והיא עשויה למצוא גבר שמתאים לה לקשר רציני שיצליח, אך אם בסטטיסטיקה עסקינן, הסיכוי נמוך.
>מכיוון שיש הרבה בחורות טובות עם אישיות טובה ואני לא אשקיע באחת עם ספק גדול.
אכן, אך יש לזכור כי הסימן הכי חשוב בקשר הוא הכימיה בקשר. מדובר על ההבדל בין סטטיסטיקה, לספציפיקה. אם בספציפיקה עסקינן, הרי שעליך לעמוד על סימני האהבה והכימיה בקשר עם הבחורה הספציפית. גש למאמר כאן בבלוג על כימיה יותר חשובה מבתולים. למשל, בחורה בת 26 שהיו לה 10 בני זוג רציניים, אחד כל שנה, מגיל 16, והיא רוצה להיות זוגתך והיא מאוד אוהבת אותך ומפגינה כימיה מעולה, תהיה בת זוג פוטנציאלית יותר מוצלחת מאשר בתולה שמראה כימיה אפרורית אם בכלל (כימיה כסימן החשוב ביותר), וגם יותר מוצלחת מאשר בחורה שהייתה "רק" עם 3 גברים, אבל בשבוע האחרון (מספר גברים קטן יותר אך בסיטואציה שונה לחלוטין המצביעה על מתירנות קיצונית).