איך למנוע בריונות ברשת ובמציאות: להפסיק להיות רגיש מדי, להתמודד, ולהתעלות

בשנת 2015, השיק המרכז לאינטרנט בטוח של איגוד האינטרנט הישראלי קמפיין למאבק בבריונות ואלימות ברשת (Cyberbullying). במרכז הקמפיין סרטון בהשתתפות אנשים מפורסמים, שהקריאו כל מיני תגובות עוקצניות ואף מרושעות שנכתבו עליהם ברשת.

המטרה של המרכז לאינטרנט בטוח, מבורכת היא. שיימינג, בריונות, תכנים פוגעניים, הסתה, אלה תופעות שליליות שיש לפעול נגדן. חינוך לשימוש מושכל באינטרנט הוא רצוי. מערכי השיעור שלהם, המלמדים ילדים צעירים שימוש אחראי ברשתות החברתיות, הוא רעיון טוב. הקו החם לתמיכה בפגיעות ברשת הוא מוסד מבורך.

חרף זאת, ובכבוד, אחד המרכיבים החשובים ביותר בהתמודדות עם בריונות, נעלם מהאתר: התמודדות עצמית. לא זו אף זו: סרטון הקמפיין הוא האנטיתזה להתמודדות עצמית.

צפיתי בסרטון, שאיננו קל לצפייה, ולא בגלל הדברים המרושעים שנאמרים שם, אלא בגלל שהמצולמים לוקחים ללב כל שטות שאיזה טרול כתב עליהם באינטרנט, לא יודעים איך להגיב, ואף מגלים רגישות יתר עד כדי דיכאון ובכי. להוציא את ליהיא גרינר, שמגחכת קלות על הטוקבקים עליה, ויורן דוידי, שמצחקק על הטוקבק (הדי משעשע) עליו, כל השאר מגיבים בצורה דרמטית עד כדי אבסורד.

למרות הרצון הטוב, ובניגוד לחומר חשוב רב המצוי באתר, הסרטון הוא Epic Fail: הוא לא מלמד כיצד להתמודד עם בריונות רשת, אלא כיצד להיות רגיש, לקחת ללב, ולהיפגע מכל מילה שילדון מנוזל כותב באינטרנט. אנשים טובי לב לא זקוקים לסרטון: אנחנו כבר יודעים שלפגוע זה רע. אנשים רעי לב רק יהנו מהסרטון: אין דבר המעודד טרול יותר מאשר לראות כי הוא השיג את מטרתו וגרם לפגיעה.

להיות ילד כאפות, זה לא מה שאנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו.

אינני מעודד בריונות. בריונות באינטרנט, בריונות בבית הספר, בצבא או במקום העבודה, הטרדות על כל רקע שהוא, הן תופעות שליליות. אינני אוהב בריונים, ואינני מצדיק אותם. עם זאת, בריונים קיימים בעולם, הם תמיד היו קיימים, והם תמיד יהיו קיימים. לפעול נגד בריונות כתופעה, זה כמו לפעול נגד הטבע: מועד לכישלון. חשוב להיות קשוב למצוקה של אדם, ולסייע לו; עם זאת, הסיוע הנכון איננו מרדף אחר אינספור בריונים, אלא ללמד את הילדים שלנו איך להגיב נכון. ללמד אותם ערך עצמי מהו. ללמד אותם שנינות מהי. ללמד אותם איך להיות נונשלנטיים אל מול שטויות של מה בכך. וללמד אותם הגנה עצמית לשעת הצורך.

מרדף אחרי כל בריון על כל מעשה שפל הוא טיפול סימפטומטי, ולא מסייע לילד להתפתח. מתן כלים לילד להתמודד בעצמו עם בריונות, הוא טיפול יסודי, והילד יקח איתו את הכלים האלה כל החיים ויוכל להתמודד מול כל אדם.

לרוב, כאשר עולה לדיון מעשה בריונות, אין מדובר על מעשים המגיעים לכדי פלילים, ואף אם נתקלנו בבריונות קשה, יש להתמודד עמה בקור רוח. חשיפת תמונות פרטיות? אם אתה לא רוצה שמשהו ידלוף, אל תצלם אותו. אם צילמת משהו, קח בחשבון שזה יכול לדלוף, ואם זה דולף, אז תתנהג כגאה בגוף העירום שלך. התעללות מתמשכת? לך לקורס הגנה עצמית, ותחזיר להם מנה אחת אפיים. חרם? תגיד ברוך שפטרנו על כל מי שמשתתף בו, שגילה את פרצופו האמיתי, ותמצא חברים נורמליים.

הגם שבמקרים קיצוניים, כגון אלימות פיזית קשה, הטרדות חמורות ומתמשכות, גניבה או פריצה לסלולר והפצת חומר פרטי, הסתה קיצונית, התחזות או גניבת זהות, ובמקרים טכניים של חומר פוגעני ברשת, יש מקום לשקול יצירת קשר עם הקו החם לפגיעות רשת, התערבות רשמית, והחלת הדין הפלילי, גם מעשי בריונות קשים אלה מצדיקים בראש ובראשונה קור רוח והתמודדות עצמית מושכלת. בסרטון הקמפיין, לא מדובר על מעשי בריונות פליליים קשים המצדיקים תגובות דרמטיות, ואפילו לא מדובר על עקיצות מוצלחות במיוחד, אלא על דברי הבלים שכתבו טרולים באיזה טוקבק בפינה של הפינה של האינטרנט. אם על בריונות רצינית צריך לדעת להגיב באופן מושכל, מה נגיד על קשקושים בטוקבקים?

לפניכם שני סרטונים. הסרטון הראשון, סרטון הקמפיין "אל תשתפו. אל תשתתפו.", בו ידוענים ישראלים מפגינים רגישות יתר נוכח טוקבקים באינטרנט. הסרטון השני, אחד מני סרטונים רבים ומשעשעים מסדרת Mean Tweets של Jimmy Kimmel, בו סלבריטאים מגיבים בהומור לציוצים מרושעים מאתר טוויטר.

צפו בשני הסרטונים. עמדו על ההבדלים ביניהם. מה ההבדל בין התגובות של המשתתפים בסרטון הקמפיין, לבין המשתתפים בסרטון המשעשע? מה מצב הרוח שלהם? כיצד הם מתייחסים להקנטות המכוונות לעברם?

לאחר שצפיתם, המשיכו בקריאת המאמר.

קמפיין: אל תשתפו. אל תשתתפו.

Mean Tweets Live

תוכן עניינים:

גישה חיובית נ' גישה שלילית

מה ההבדל בין התגובות בסרטונים?

סרטון הקמפיין:

  • אובדן היציבות הרגשית, בגלל הערות שטות
  • חוסר ביטחון עצמי
  • רחמים עצמיים
  • רצינות כבדה ותהומית
  • רגישות יתר
  • חוסר אונים, לא יודעים מה לענות
  • בכי

סרטון Mean Tweets:

  • מצב רוח טוב וחיובי, לא מתרגשים מההקנטות
  • ביטחון עצמי גבוה
  • בעלי תושייה, שנונים, ויש אף חדים כתער
  • לוקחים הכל בקלות ובשעשוע, ואפילו צוחקים בהומור על מה שנאמר עליהם
  • נונשלנטיות
  • מנכסים בהומור מושכל את מה שנאמר, לטובתם (Reframe), מנצלים את הסיטואציה כדי להפגין את השנינות שלהם, מתעלים על מה שנאמר עליהם בעקיצה חוזרת (comeback) מוצלחת אף יותר
  • שמחים, מחייכים, וצוחקים

כולם מגיבים בסרטון המשעשע מצוין. יש הראויים לציון לשבח:

  • Jeff Bridges: כמו בסרטים, כך במציאות, נונשלנטי בצורה יוצאת דופן.
  • Bette Middler: מנכסת את הציוץ לעצמה כמסכימה איתו (Agree & Amplify), בלי מילים, בתנועת ניצחון, כאילו אומרת "ברור שיש לי את הזין הכי גדול בהוליווד!"
  • Liam Neeson: משתעשע עם הציוץ המרושע עליו, ומעמיד פנים כאילו הוא עצוב ובוכה, בצורה שברור שהוא צוחק על זה, והוא עושה זאת ממש טוב.
  • Andrew Garfield: זורם עם הציוץ ברוח טובה, וממש צוחק ממנו, כאילו אומר למצייץ "אחלה בדיחה!", ואפילו מסכים איתו בסוף: "Yes!"
  • Halle Berry: מנצלת את הציוץ "הציצי של הלי ברי לא שווים" כדי לעקוץ את כל המנותחות ההוליוודיות: "כשיש לך ציצי טבעי (מצחקקת), זה קורה!". היא יודעת שהיא יפהפייה טבעית, לא מתרגשת מהקשקושים, ועושה Reframe (משנה את פירוש המצב לטובתה) מצוין.
  • Dwayne "The Rock" Johnson: נאמן למעמדו כאחד מכוכבי הוליווד הכי שריריים וגבריים, לאחר שמישהו אומר לו "בלה בלה בלה בלה… לך תמצוץ!", הוא מסתכל למצלמה במבט מאיים ועונה: "…אני אתן לך משהו למצוץ!", לקול תשואות הקהל.
  • Benedict Cumberbatch: זוכה במדליית הזהב. לאחר שספג ציוץ מרושע במיוחד – "אם אתם חושבים שבנדיקט קמברבאץ' מושך, כנראה אתם גם אוהבים לבהות ישירות אל תוך החור של התחת של חתול" – הוא מצחקק מהציוץ המרושע, שבשבילו משעשע, ואז עונה: "מישהי דווקא כן [חושבת שאני מושך]… והיא שמה לי על האצבע טבעת", ואז מראה למצלמה את הטבעת… בתנועה של "לך תזדיין". Touche, בנדיקט. Touche. מי שיחפש בטוויטר, יגלה שאפילו המצייץ המקורי התרשם מתגובת הנגד!

אף אחד בסרטון הישראלי לא הגיב בהומור או באופן מושכל, שלא לדבר על Reframe לטובתם. להוציא ליהיא גרינר ויורן דוידי, שהגיבו באופן סביר, שאר התגובות בסרטון הישראלי היו קטסטרופה.

לאחר שצפיתם בשני הסרטונים ועמדתם על ההבדלים ביניהם, תשאלו את עצמכם שאלה אחת. תענו בכנות.

מישהו רוצה מכם עזרה. אולי הילד שלכם נפל קורבן לבריונות רשת, או סובל מהקנטות מילוליות בבית הספר. אולי חבר מחפש הצעות כיצד להתמודד עם הקנטות. אתם מבקשים לעזור לו. איזה סרטון הייתם מראים לו, על מנת שיוכל להתמודד עם הבריונות בצורה הטובה והיעילה ביותר?

הבחירה, אם לקחת ללב ולבכות, או להתייחס בביטול ואף להתעלות על ההקנטות, היא לגמרי בידיים שלכם.

האינטרנט זה גן חיות לטרולים: The Greater Internet Fuckwad Theory

תיאורית GIFT

אדם נורמלי + אנונימיות + קהל = טרול טוטאלי

Online Disinhibition Effect, או בפי העם, Greater Internet Fuckwad Theory (או Dickwad), היא התופעה המתארת כיצד אדם נורמלי, החוסה תחת מעטה אנונימיות, ללא שצריך להתמודד עם ההשלכות למעשיו, ויש לו רשת עם גישה לקהל משולהב, עלול להפוך לטרול טוטאלי, ולקשקש גיבובי שטויות שבדרך כלל לא היה מקשקש אותן במציאות. ואם זה מה שעלול לקרות לאדם נורמלי, תארו לעצמכם מה קורה למישהו שמטבעו סדיסט.

התופעה מוכרת היטב לכל, ואף זכתה לגיבוי מחקרי. מחקר על טרולים הראה כי הגם שרק חלק מהאנשים המשתמשים ברשת מגיבים באופן פעיל, אנשים סדיסטיים עם מידות גבוהות מדי של תכונות השלשה האפלה נמשכים באופן טבעי לטרוליות והסטת הדיון:

Sadists just want to have fun … and the Internet is their playground!

האנונימיות שבאינטרנט מאפשרת לאנשים סדיסטיים לתת דרור לדחפים שלהם, שלא יכלו לבוא לידי ביטוי בסיטואציות חברתיות רגילות. במחקר המלא (Trolls Just Want To Have Fun, Personality and Individual Differences, 2014) מציינים החוקרים:

The Internet is an anonymous environment where it is easy to seek out and explore one’s niche, however idiosyncratic. Consequently, antisocial individuals have greater opportunities to connect with similar others, and to pursue their personal brand of ‘‘self expression’’ than they did before the advent of the Internet.

או בשפה פשוטה: אנונימיות + קהל = total fuckwad. במיוחד לאנשים הנוטים מלכתחילה לסדיזם.

ככל שזה נוגע לחופש הביטוי, האינטרנט הוא מקום הרבה יותר חופשי – ומסוכן – מהמציאות.

יש שמדובר בשטויות משעשעות, יש שמדובר בניבולי פה ממש, ויש שמדובר בהסתה פלילית חמורה. כל אחד מרגיש יותר חופשי באינטרנט, מי פחות ומי יותר, מי בצורה יותר שקולה ומי בצורה חסרת כל רסן. כך או כך, האינטרנט המודרנית גורמת למערב הפרוע להיראות כמו גן ילדים.

1% ידע, מדע, חדשות, פורומים מנוטרים, וחומר לימודי. 99% פרסומות, פורנוגרפיה, וטרולים. זו האינטרנט. כך היא תישאר. רוצים לגלוש בה? תלמדו להתמודד, או טוב מכך, תלמדו להתעלות.

מי שלא יכול להתמודד עם בריונות באינטרנט, שלא יהיה כוכב רשת

הנפגעים בסרטון הישראלי מוסיפים חטא על פשע עת באים הם ממעמד שלא אמור להיפגע מדברים אלה. כך, לא רק נושא הסרטון עצמו שנוי במחלוקת, אלא אף הדמויות עצמן יוצרות דיסוננס הפוגע באמינות המסר אותו מנסה הסרטון להעביר.

כוכבת רשת ישראלית מוטרדת מטוקבק המאחל לה לחטוף סרטן. לאחר שהיא עצמה הסתבכה בפרשת העתקת סיפור סרטן שלא שלה, היינו מצפים ממנה להגיב בצורה אחרת על הנושא. בתור מי שמתיימרת להיות מלכת הטראש הישראלית, היא לא למדה כלום מקים קרדשיאן. תגידו מה שתגידו על קים, אי אפשר להגיד עליה שהיא לוקחת ללב. תכונה זו חסרה למתיימרת להיות המקבילה הישראלית שלה, המפגינה רגישות יתר שלא הולמת את הדמות. אם את כל כך גאה בעכוזך ובשדייך השופעים, אותם את מפרסמת בכל רחבי האינטרנט – מדוע את מתרגשת ממי שמקשקש עליהם שטויות?

מי שרוצה להיות כוכב רשת, וליהנות ממנות גדושות של אגו בחסות לייקים על תמונות סלפי ברווז בהן כל איברי הגוף מוצגים לראווה, עליו להיות מוכן גם לקבל תגובות שליליות, ורצוי לו להגיב להם באופן מושכל, בהומור, ובנונשלנטיות. מי שלא מוכן להתמודד עם תגובות שליליות, אל לו למרוח את דדיו ועכוזיו בכל רחבי האינטרנט. את מצליחה להתפרנס מכך? יישר כוח. כנגד רבבות הגברים שמריירים עלייך, יהיה גם מי שיבוא בביקורת עם צורת פרנסה זו, ולעתים תהיה הביקורת פרובוקטיבית וחסרת כל רסן, בדיוק כמו התמונות הפרובוקטיביות וחסרות הרסן שלך. רוצה להיות כמו קים קרדשיאן? לכי עם זה עד הסוף, ותסגלי לעצמך את הנונשלנטיות הדרושה לתפקיד.

סלפי ברווז

סלפי ברווז.

אושיית אינסטגרם ישראלית צעירה פורצת בבכי על תגובות מרושעות שנכתבו עליה. בחורה צעירה וחמודה, אבל מישהו שכח ללמד אותה – או שמא, היא שכחה ללמד את עצמה – דבר חשוב: אם את מעלה לאינטרנט תמונות שמראות לכל העולם כמה את יפה, מדהימה, ונחשקת, אז קחי בחשבון שיהיו גם קנאים ותגובות לא מחמיאות. את אכן בחורה יפהפייה – אך לא כולם חייבים להרעיף עלייך אהבה ולסגוד לך רק כי את בחורה יפהפייה. אם את אכן מודעת לכך שאת בחורה יפהפייה – מדוע את מתרגשת כל כך ממי שמקשקש אחרת?

מי שרוצה להיות דוגמנית צעירה, ולנהל אלבום תמונות המראה את יופייה בפרהסיה, עליה לדעת שלא כולם יחבקו אותה, ויהיו קנאים צרי עין, כמו גם אנשים עם ביקורות, לעתים לגיטימיות, לעתים לא. לא כולם חייבים לעשות לך לייק. אם האגו שלך מסוגל לקבל לחיקו את כל האהבה האינטרנטית שמרעיפים עלייך ועשרות אלפי לייקים, אז הוא צריך להיות מסוגל גם להתמודד עם מי שלא אוהב אותך וכמה דיסלייקים. התרכזי בטוב, התעלמי מהרע. אם את לא מסוגלת להבין עקרונות פשוטים אלה, עדיף לך להתרחק מעין הציבור. מדוע לך להתרגש מטרולים הקוראים לך מכוערת? הרי את לא מכוערת, שהרי אם באמת היית מאמינה שאת מכוערת, כנראה לא היית מעלה כל יום תמונות לאינסטוש.

אחד מהנפגעים בסרטון מנהל בלוג רכילות. אין אלא להזכיר לו: You've got to get as well as you give. מי שמרכל רכילות, צריך לדעת להתמודד עם עור של פיל על רכילות כלפיו.

מי שרוצה לנהל צהובון ולככב בצהובונים, שלא יתרגש מדברים צהובים שנאמרים עליו באינטרנט.

ישנם נפגעים בסרטון המתפקדים בתור שופטים בתכניות ריאליטי. ידוע כי בתכניות אלה פותחים פה, לעתים בצורה בוטה מאוד, על מועמדים פוטנציאליים לתכנית, ולעתים אף בכוונה תחילה מעלים את אותם מועמדים מסכנים לאודישנים המצולמים כדי לעשות מהם צחוק, בצעד מכוון של הפקת התכנית, מבלי שום כוונה להעביר אותם. הווה אומר: בריונות טלוויזיונית. התנהגותם בסרטון כנפגעים מהערות חמורות הרבה פחות, לא אמינה.

הרוצים להיות שופט בתכנית ריאליטי, ולעשות צחוק בכוונה תחילה מאנשים המבקשים להתקבל לתכנית, שלא יתנהגו כמסכנים כאשר אנשים מחזירים להם באותו מטבע. אינני מעודד התנהגות בוטה, אבל אם כבר בחרתם להיות בוטים, לכו עם זה עד הסוף: תהיו בוטים, אל תתנצלו, ואל תושפעו מדברים בוטים כלפיכם. Simon Cowell היה צוחק עליכם.

סיימון מגיב לטרול

אפשרות אחת: סיימון מדוכא מגיב בעצב להערה מקניטה שנזרקה לכיוונו. אפשרות שנייה: סיימון שמח מתייחס להערה בביטול ומחזיר למקניט מנה אחת אפיים. אתן לכם ניחוש אחד, איך סיימון קאוול האמיתי מגיב להקנטות.

גם הצעירים וגם המבוגרים יכולים ללמוד משהו מפרשת "טל מוסרי הבוגד": לא רק שהוא זרם עם העניין, התייחס אליו בהומור, והמשיך להפעיל את דף הפייסבוק שלו שהפך מוזיאון להטרלות – חדי העין והדעת יוכלו להבחין כי מוסרי, באלגנטיות מעודנת, מטריל בחזרה את כל הטרולים.

צר לי על הילדים בסרטון, שבמקום לחנך אותם לא להתרגש ולפתח חוש הומור קליל, מחנכים אותם לרגישות יתר. צר לי שלמרות כל התגובות החיוביות שהם צוברים ברשתות החברתיות, הם בוחרים להתרכז ברע. טוב יעשה כל הורה אם יחנך את ילדו להתמודד ולא להתרגש, ואם אתם מבקשים לפתח לילדיכם קריירה בתור כוכבים צעירים, חשוב הדבר שבעתיים. אם אינכם מעוניינים ללמד את הילד להתמודד כראוי עם העולם סביבו, אז אל תכפו עליו ואל תעודדו אותו לחיות חיים ציבוריים של כוכב צעיר.

צר לי על המבוגרים בסרטון, שבכבוד, לא מהווים מודל לחיקוי בעבור מי שמבקש לדעת איך להתמודד עם בריונות.

לכל הילדים, הילדות, הגברים והנשים בסרטון: אנא מכם, גשו לראות את כל סדרת Mean Tweets. צפו בסרטון משעשע בפנאי פלוס על כוכבים ישראלים שבניגוד אליכם, כן יודעים להיות נונשלנטיים. תלמדו איך להגיב נכון לקשקושים באינטרנט. תודו לי אחר כך.

העולם לא עשוי מצמר גפן, אבל אפשר להפוך אותו לגן שעשועים

בעולם יש טוב ורע. תמיד היו בריונים, ותמיד יהיו. אי אפשר להעלים אותם. רק אנשים נחמדים יושפעו רגשית מסרטון הקמפיין, אך אלה בדיוק האנשים שלא זקוקים לו: הם יודעים שלפגוע זה רע. אנשים לא נחמדים ישתינו על הסרטון בקשת. אבסורד לחשוב שאדם רע פתאום יראה את האור לאחר שראה סרטון מרגש ומלא בכי על כמה שהאנשים שהוא מטריד נפגעים. נהפוך הוא: הסרטון רק מראה לו שהוא השיג את מטרתו, ומדרבן אותו להמשיך. הרי זו הייתה מטרתו של הבריון – לפגוע. ככל שדבריו של טרול מלבים את האש, כך הוא ימשיך להטריל.

לכל אדם יש את הפוטנציאל להיות טוב או רע, ולהתנהג טוב או רע לאנשים מולו, והכל תלוי איך האנשים מולו מתנהגים. אנשים נוטים להתנהג טוב לאנשים בעלי תושייה וכריזמה שיודעים להתעלות על שטויות שנזרקות לעברם. לא זו אף זו, אנשים רבים, במודע או שלא במודע, בוחנים את העומדים מולם בצורה זו (כמו shit tests שבחורות עושות לגברים). לא כל טיזינג בא משנאה. לעתים, זה המקבילה המילולית לגורי חתולים שרבים. אם תצליחו להתעלות על הקנטורים, תזכו לכבוד. ראו את בנדיקט קמברבאץ', שלאחר תגובתו השנונה על הציוץ המרושע נגדו, לא רק הקהל והמדיה מכבדים אותו, אפילו המצייץ המקורי רכש לו כבוד.

אם אתם יודעים להתמודד עם הקנטות בשנינות ובנונשלנטיות, אתם משדרים יכולת הישרדות, אתם תהיו חברים טובים, אתם תדעו להגן על חבריכם ומשפחתכם בעת הצורך. האם אתם לוקחים ללב וחוטפים דיכאון מכל שטות שמישהו אומר? אתם משדרים חולשה, אתם עלולים להוות מעמסה על המעגל החברתי שלכם, אתם לא תוכלו להגן על היקרים לכם בעת הצורך. המבחן הזה הוא מדויק להפליא, וזו לגמרי בחירה שלכם, באיזו נקודת מבט לבחור, האם לקחת ללב, או האם ללמוד להתמודד ולהתעלות. אנשים שמגיבים בנונשלנטיות ושעשוע עושים רושם טוב ומשרים אווירה טובה. אנשים שלוקחים ללב ונפגעים מכל דבר לא עושים רושם טוב ומכבידים על האווירה. ודוק: בנסיבות מסוימות, מותר ואף רצוי לעמוד על שלכם, גם מול חברים, ועם זאת, נסיבות אלה הן מאוד נדירות, ותגובה תקיפה מוצדקת רק כאשר נאמר או נעשה משהו מאוד יוצא דופן.

ראיתם פעם חברים מקנטרים אחד את השני בצחוק? כמו זוג סטנדאפיסטים שיורדים אחד על השני מלחמת ירידות ברוח טובה? שניהם יוצאים גברים, ומעלים את ערכם בעיני הסביבה. Trashtalk ידידותי בין חברים. בכל מקרה של ספק, תמיד תראו קנטורים לעברכם כטסט חברתי, ותתמודדו עמו בצורה משעשעת. חיי החברה שלכם ישתפרו פלאים. אינכם חייבים להתחיל לקנטר, אם זה לא הסגנון שלכם – אבל אתם כן צריכים לדעת איך להשתתף ב"מלחמת קינטורים" בשנינות.

מומלץ ביותר לראות את כל סדרת Mean Tweets, שהיא בית ספר להומור, שנינות, ונונשלנטיות. בינתיים, קבלו קליפ נוסף מהסדרה. בקליפ זה, ניתן לראות כוכבים רבים מגיבים בנונשלנטיות ואף צוחקים בקול רם לאחר שקראו ציוצים מרושעים ביותר, עד כדי כך שהם גורמים להערות ה"בריוניות" בסרטון הקמפיין להראות כמו הערות של ילדות קטנות עם קוקיות. הציוצים בקליפ אמנם מרושעים – אבל אם אתם לא רגישים כמו רכיכה, דווקא די משעשעים. זיכרו: לא כל הקנטה היא עקב שנאה. לא כל טיזינג הוא בריונות. אם האנשים בקליפ מסוגלים לצחוק על ציוצים מרושעים במיוחד, אז אתם לבטח יכולים לצחוק על דברים הרבה יותר קלילים. לצחוק על הערה, כאילו הייתה משעשעת, משרה אווירה הרבה יותר טובה מאשר ליילל. שימו לב, גם אלה שמגיבים כאילו ברצינות בקליפ, עושים כן בצורה אבסורדית, שברור שהם עושים צחוק.

צל"ש: Julia Louis-Dreyfus, Kurt Russell, Michael B. Jordan, Liv Tyler, Collin Farrell, שצוחקים בקול רם על ההקנטות.

צל"ש מיוחד: Sarah Paulson, שמצחקקת קלות ואז מחזירה מנה אחת אפיים. או מנה אחת שבעתיים.

Bite me, motherfucker, that's how I feel about that. You can bite me in the fucking asshole!

כל תגובה, או אפילו אף תגובה, עדיפים על בכי וחוסר אונים

להתעלם, להביט בנונשלנטיות, לתת איזה אצבע משולשת, לצחוק על העקיצה, או לעקוץ בחזרה – כל התגובות האלה הן טובות. אם אין לכם חשק לטרוח, תתעלמו. אם יש לכם משהו שנון להגיד, מצוין. אם סתם אין לכם כוח אבל אתם רוצים להחזיר למקניט, תמיד אפשר להשתמש בברירות המחדל: "שתוק, ילדון!" או אצבע משולשת.

כל תגובה מהסוג הטוב: נונשלנטית, משעשעת, ואפילו תגובות הקצה, התעלמות (חוסר תגובה) או עקיצה חוזרת (מנה אחת אפיים), הן יותר טובות מתגובות מהסוג הרע: להגיב בעצב ובבכי, להתכווץ, להראות חסר אונים.

בין אם באינטרנט, ובין אם במציאות, תגובות מהסוג הטוב משדרות שלא לקחתם ללב ולא נפגעתם. משדרות כבוד עצמי. משדרות ביטחון עצמי. במקרה של עקיצה חוזרת מוצלחת, גם משדרות תושייה ומעלות את הסטטוס שלכם. תגובות טובות לא יכולות להוריד מערככם, רק להעלות אותו. תגובות טובות או התעלמות, מורידות לטרול את החשק להמשיך להקניט אתכם, או לכל הפחות לא מעודדות אותו.

תגובות מהסוג הרע רק מראות לטרול שהוא הצליח במשימתו, וידרבנו אותו להמשיך. תגובות כגון בכי וחוסר אונים משדרות חולשה, ומורידות מערככם.

השטויות של הטרול יכולות לפגוע בכם רק אם אתם מאפשרים זאת, והתגובה שלכם תלויה רק בכם. אין שום דבר שמונע מכם להגיב, להשתעשע, או להתעלם, בדיוק כמו המשתתפים בקליפ של Mean Tweets. כי גם אם אין לכם כוח למצוא משהו שנון להגיד, "שתוק, ילדון!" לא דורש שום מחשבה, והתעלמות לא דורשת שום מאמץ.

קבלו החלטה מודעת, כאשר להבא אתם נתקלים בבריונות רשת או הקנטות במציאות, לבחור להגיב באחת מהדרכים הטובות, או להתעלם, שגם זו תגובה טובה, והכל לפי הנסיבות. קבלו החלטה מודעת לא להגיב בצורה רעה, לא לבכות, ולא להיות פגיעים. ההחלטה הפשוטה הזו תשפר פלאים את הכבוד העצמי שלכם, וכפועל יוצא מכך, את הכבוד שאחרים מראים כלפיכם.

ואם, חס וחלילה, הבריונות היא עד כדי כך חמורה שהיא מצדיקה התערבות פלילית ופניה לרשויות, אז אל תבכו ולאחר מכן תפנו לרשויות – פשוט תפנו לרשויות וזהו. בלי לבכות. לא צריך. אם הבריונות היא אכן עד כדי כך חמורה שהיא מצדיקה צעדים פליליים, היו בטוחים שהבריון יקבל את שלו, ואתם תצחקו אחרונים.

איך להתמודד עם בריונים: ההגנה הכי טובה היא הגנה עצמית, התגובה הכי טובה היא התעלות

There are two ways to stop bullying once and for all. Firstly, you can stop the bullies. Well… that's been tried. Secondly, you can stop the kids that are being bullied, from being such faggy dicks. And really the best way to do that – is bullying.

Jimmy Carr

אי אפשר לעצור בריונות. אבל אפשר ללמד את הילדים הסובלים מבריונות לא להיות כל כך רגישים, לפתח כישורים, ולהתעלות על הבריונות. והדרך הטובה ביותר לעשות זאת – היא התמודדות עם בריונים!

גישת הפוליטיקלי קורקט הפטרנליסטית – 100% פעולות סימפטומטיות נגד הבריונים, 0% חינוך להתמודדות עצמית – מולידה דור של רכיכות, שעם הקושי הראשון בחיים, ירוצו להתחבא מאחורי השמלה של אמא שלהם, או במשרד של המנהל. בעולם בחוץ לא תמיד יש את אמא, ולא תמיד יש משרד של מנהל. באין לאן לברוח, אנשים שלא פיתחו כלים להתמודדות נכונה עלולים לאבד עצמם לדעת. החיים הם לא safe space. אנשים חייבים ללמוד להתמודד, לא ליילל. בריונים וטרולים יהיו בכל מקום. טרולים הם הצד האפל של חופש הביטוי, אחד העקרונות המהוללים ביותר במשפט המודרני. רציתם חופש ביטוי? קיבלתם. עכשיו, יש לכם גם החופש ללמוד איך להגיב בהצלחה להתבטאויות של טרולים, או לברוח עם זנבנב בין הרגליים.

אם מרביצים לילד שלכם, מרדף אחר הבריון הוא טיפול סימפטומטי, גם אם המרדף מוצדק. היום זה בריון אחד, מחר זה בריון אחר. הפתרון הכי טוב הוא ללמד את הילד הגנה עצמית. לרשום אותו לחוג לאומנויות לחימה, לעודד אותו לעסוק בספורט, לקחת אותו להרשם לחדר כושר על מנת לפתח שרירים, וכך לשפר את ביטחונו העצמי של הילד, את יכולתו להגן על עצמו, ואת הדימוי העצמי שלו.

אם מקניטים את הילד שלכם, נקיטת צעדים נגד הטרול הוא טיפול סימפטומטי, גם אם הצעדים נגדו מוצדקים. היום זה טרול אחד, מחר זה טרול אחר. הפתרון הכי טוב הוא ללמד את הילד כיצד מתמודדים בשנינות ובנונשלנטיות. ללמדו שלא כל דבר צריך לקחת ללב, לעזור לו להיות שנון יותר, להציג בפניו קליפים שיעזרו לו לפתח את חוש ההומור שלו.

כואב לשמוע על אנשים, צעירים כמבוגרים, שהתאבדו עקב בריונות. הגם שיש להתייחס לנושא ברגישות הראויה, יש להתייחס אליו מכל צדדיו, כואבים ככל שיהיו, לרבות היבט האחריות העצמית, ושיטת החינוך הנכונה.

לא תמיד נוכל להיות שם באותו הרגע שהילד נתקל בבריון; אבל כן נוכל לחנך את הילד איך להתמודד, וכך, הוא לא ייפגע. מהו ביטחון עצמי, לא לקחת ללב ולא להאמין לכל דבר רע שאומרים עליו, ללמד אותו דרכים שונות להגיב או לחילופין להתעלם, וכך, כאשר הילד ייתקל בבריון, החוויה לא תהיה טראומטית, ואולי אפילו תהיה חוויה חיובית, עת הילד ידע להתמודד בהצלחה ודימויו העצמי ישתפר עקב כך.

אדם אובדני, במוקדם או במאוחר, ימצא סיבה להוציא את יצר ההרס העצמי שלו לפועל, ובבחינה אובייקטיבית, מעט מאוד מקרי בריונות הם חמורים מספיק על מנת להצדיק התערבות פלילית, או לגרום לפגיעה נפשית קשה אצל אדם בריא בנפשו. להוציא מקרים יוצאי דופן של התעללות קשה, רוב הבריונים, שפלים ככל שיהיו, אם הם אשמים, הם אשמים בכך שהיוו את הטריגר. אם לא הם, האדם האובדני עלול להתאבד עקב טריגר אחר. במקום טיפול סימפטומטי, גישה של התמודדות עצמית עשויה להציל את המתאבד הפוטנציאלי לפני קרות האסון, ואף עשויה לסייע לו לשנות את חייו, ולהפוך מאדם פחדן ורגיש יתר על המידה, לאדם בעל תושייה שיודע להתמודד עם העולם.

הדרך הטובה ביותר לעזור לאדם הנוטה לדיכאון, היא ללמד אותו להתמודד, לא לשמור עליו בתוך חדר מצמר גפן. ממש כמו שילדים ששמרו עליהם יותר מדי ממחלות עת היו צעירים, עלולים לסבול ממערכת חיסונית חלשה בבגרותם, היות ומערכת החיסון שלהם מעולם לא למדה להתמודד עם מחלות. מרדף אחר בריונים לא הצליח להציל את אלה שאיבדנו: האם היינו יכולים להציל אותם, אם היינו מלמדים אותם כיצד להתמודד מבלי לברוח?

גיליתי שפתחו קבוצת פייסבוק נגד בני, למה הוא לא שיתף?

בשאלה באתר AskPeople (גיליתי שפתחו קבוצת פייסבוק נגד בני, למה הוא לא שיתף?), התלוננה השואלת:

פתחו קבוצת פייסבוק כנגד בני…

…יורדים על בני, מארגנים לעשות עליו חרם, מעלים תמונות מצחיקות שלו וכותבים שירים מעליבים עליו.

…הבן שלי, ילד כל כך מקסים ולא מזיק לאף אחד, איך ילדים מסוגלים להתנהג בכזה רוע?

…למה הבן שלי לא שיתף אותי במצוקה שלו? למה הוא לא סיפר לי מה עובר עליו? עכשיו אחרי שכבר גיליתי, מה עליי לעשות? לדבר על הנושא עם בני? לפנות להורים של מארגני העמוד בפייסבוק? לערב מישהו?

לעתים הילד בא לספר להוריו ולשתף אותם במצוקתו, ולעתים הוא מתבייש. יש לשים לב להתנהגותו של הילד ולסימנים יוצאי דופן, כגון ירידה במצב הרוח, פחד ללכת לבית הספר, ניתוק קשר פתאומי עם חברים, וכדומה.

רובן ככולן של התשובות המליצו לשואלת לערב גורמים רשמיים, כמו הנהלת בית הספר והמשטרה. הווה אומר: מה לעשות לבריונים. הגם שצעדים אלה לגיטימיים, אני הצעתי נקודת מבט שונה, שהתרכזה בילד עצמו ומה הוא יכול לעשות:

אידיאלית מה שהוא צריך לעשות, זה להיכנס לקבוצה, להגיב לשיר בקלילות, להגיד להם שהם *לא היו מפגרים מספיק*, להציע מילים *עוד יותר* נוראיות, ואז להתחיל טרור עקיצות בביה"ס. לנצל כל הזדמנות כדי לקרוע אותם בשנינות. לצחוק עליהם עד כדי כך, שהם יגידו תודה כשהוא יתעייף וייקח הפסקה מהעקיצות, וידעו שלא כדאי לעצבן אותו יותר מדי.

זה, אידיאלית.

תלונה במשטרה, כן, לגיטימי ורצוי. פעולה נגד מי שפתח את העמוד, כן, לגיטימי ורצוי. אבל *אף אחד* מהפתרונות האלה לא אפקטיבי כמו להתעלות על אנשים מפגרים במשחק של עצמם.

הרבה פעמים, אצל צעירים, יש מין shit testing כזה, ואם הנתקף שנון מספיק, הוא רואה בזה טיזינג ולא יותר, ואם הוא רגיש מדי, אז הוא יראה בזה פגיעה, וייחשב לחלש.

אל תביני לא נכון; אנחנו צריכים להגן על החלשים, ולכן פנייה למשטרה ופעולות נגד מקימי העמוד הן פעולות לגיטימיות. *אבל הן לא משנות את העובדה שבנך חלש*, ולא יודע להגיב ל-shit שבני גילו זורקים לעברו. הפיתרון האידיאלי הוא ללמוד להיות חזק ושנון, שעוקץ בחזרה על עקיצות.

זה כמו שבהחלט צריך להעמיד למשפט מישהו שהרביץ למישהו אחר עד זוב דם, אבל זה *לא משנה את העובדה שמי שהרביצו לו היה חלש עד כדי חוסר מסוגלות להגן על עצמו*. הפיתרון האידיאלי יהיה ללכת לאומנויות לחימה וחדר כושר.

מה שלא תבחרי לעשות מול הממזרים הקטנים, באיזה צורה שלא תפעלי נגדם, אני מקווה שתביני שעיקר הלקח הוא ללמד את הבן שלך להיות יותר קליל, ולהתייחס בשנינות, ואפילו בבוז, לאנשים שצוחקים עליו, ואם אפשר אז לעקוץ אותם בחזרה. זה לא ייקרה תוך יום אחד, כמו שגבר חלש לא יפתח שרירים תוך יום אחד. אבל זה תהליך שאת חייבת להתחיל אותו, אם את רוצה שהוא יצליח בעולם.

תשובה שנויה במחלוקת? אכן. אבל ניסיון להתמודד עם הבריונות ברוח דברים אלה, תועיל לילד הרבה יותר מאשר סתם להגיד לו כמה הבריונים רעים ומגעילים. ברור שהם מגעילים. ברור שאם הבריונות חמורה מספיק, נפנה לרשויות ולמשטרה. אין כאן מחלוקת. אבל איך נעזור לילד, כדי שלא ישנו המקרים? לרדוף אחרי כל הבריונים בעולם לא נוכל. אבל לחנך את הילד לא להאמין לבריונים אלא להאמין בעצמו, ויותר מכך, להתעלות עליהם, נוכל גם נוכל.

בני אדם בכלל, ובני נוער בפרט, תמיד יבדקו את הגבולות אחד של השני. מי באופן יותר שקול והוגן, ומי באופן יותר חסר רסן ורע לב.

צעדים כגון פניה למשטרה, הנהלת בית הספר, או גופים נוספים, היא טיפול משני וסימפטומטי, שיש לשקול להפעילו במקרים מאוד קיצוניים.

הפתרון היעיל ביותר, שיעזור לילד בצורה הטובה ביותר, זה ללמד אותו לא לקחת ללב, להתמודד, ולהתעלות. האם זה מוקדם מדי לבקש זאת מילד? לא. זה לעולם לא מוקדם מדי: אם זה לא מוקדם מדי בשביל שאר הילדים להתנהג כמו זבל, אז זה לא מוקדם מדי ללמד את הילד שלכם איך לזרוק את הזבל.

בריונות: לפעמים מצילה חיים

פעמים רבות, בריונות דוחפת אנשים לדיכאון ואבדון. הרעיון כי בריונות עשויה להציל חיים, נשמע על פניו מוזר. אבל הוא נכון.

הרבה אנשים לא סובלים מבריונות מחוץ, אלא מבריונות והתעללות עצמית. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא השמנת יתר (Obesity), רעה חולה של העת המודרנית, אחד הגורמים העיקריים לאינספור בעיות בריאות ומוות בטרם עת. חרף זאת, לא רק שהחברה הפוליטיקלי קורקטית עד אבסורד מלמדת אותנו שאסור להקניט אותם, ניחא, אלא אף דוחפת לנו לראש, בחסות תנועות טיפשיות כמו Fat Acceptance, שזו צורת חיים טובה ומקובלת. הסטטיסטיקה הרפואית מורה אחרת.

כל אדם, לא משנה מה מצבו הגופני, צריך להשתדל לשמור על מצב רוח טוב ולהיות פעלתן ופעיל חברתית. עם זאת, אהבה עצמית חסרת תנאים היא לא יותר מאשר תירוץ להתנוון ולא לחתור לשיפור עצמי. בכבוד, אין מה לאהוב בלהיות אדם הסובל מהשמנת יתר עד כדי סכנת חיים ומראה לא מושך ולא בריא.

מה קורה, כאשר אדם לא הצליח לחזור למוטב על ידי עידוד, משמעת עצמית, באופן חיובי ובעזרת יחס נחמד וחברים קרובים? אלה דווקא בריונים זרים, שיתייחסו אליו בזלזול, שיתנו לו את הסטירה שהוא צריך כדי להתעורר.

ילדים צחקו עלי שאני שמן "היפופוטם" וזרקו עלי אבנים

בשאלה באתר AskPeople (ילדים צחקו עלי שאני שמן "היפופוטם" וזרקו עלי אבנים), התלונן השואל:

מאז שהוריי עברו את תאונת הדרכים [שהשאירה אותי יתום], הסתגרתי בתוך עצמי. התוצאה של ההתמודדות הייתה אוכל, הרבה הרבה אוכל…

…יום שישי, כשכולם יצאו לבלות בערב… אני יצאתי לדבר בטלפון מתחת לבית, בגן ציבורי… שם ישבו חבורת נערים בגילאי חטיבת הביניים לדעתי….

…באמצע שדיברתי בטלפון התחלתי להרגיש אבנים קטנות שנזרקות לכיוון שלי… אחד הילדים צעק "לא חשוב כמה נזרוק עליו הוא לא מרגיש את זה עם כל השומנים שעוטפים אותו"… …הם התחילו לצעוק לכיוון שלי "היפו, היפופוטם, בוא שב איתנו, אנחנו מזמינים אוכל, רוצה גם?"…

…ניתקתי את הטלפון וברחתי משם… …למה זה מגיע לי? מה עשיתי רע בחיים האלה…?

בין כל התשובות הפוליטיקלי קורקטיות שהוא קיבל, על כמה שהילדים האלה מגעילים ונוראיים, אני הצעתי לו נקודת מבט שונה, ועצה פרקטית:

צר לי מאוד לשמוע שעברת דבר כל כך קשה [התייתמות]. עם זאת, עליך להבין, כי אפשר לקחת קושי לכל מיני כיוונים. חלקם טובים. חלקם פחות…

אני רוצה להציע לך דרך שונה לגמרי ממה שאנשים אחרים כאן לבטח יציעו לך.

אנשים יגידו לך "תאהב את עצמך", וכל מיני ססמאות.

ודוק: בלי שום קשר למשקל, כל אדם צריך להיות שמח ואנרגטי, שכיף להיות בסביבתו. ואנחנו מכירים מספיק אנשים שמנים עם חוש הומור.

אבל זה לא העיקר.

זה אולי יפתיע אותך מה שאני הולך להגיד לך, אבל נסה להבין הדברים לעומקם:

הילדים האלה, המניאקים הקטנים האלה, שעשו ממך צחוק… …הם הצילו את החיים שלך.

כי לדבר איתך על זה, כנראה לא עזר. לראות אנשים בריאים, לא עזר.

אז אולי קצת בושה עצמית במינון הנכון, תעזור.

השמנת יתר זה ההורג *מספר אחד בעולם*. יותר מסרטן מסיגריות. אף יותר מתאונות דרכים. התקפי לב, ומחלות כלי דם, הנגרמות עקב משקל יתר, הם ההורג מספר אחד בעולם. עשה חיפוש בסטטיסטיקות הנמצאות חינם לכל דורש באינטרנט.

שום דבר חיובי לא הזיז אותך לתפוס את עצמך בידיים.

אז אולי הילדים המגעילים האלה, דווקא הם יצילו את החיים שלך במשהו ששקול ל-shock therapy.

עצוב היה לי לשמוע על נסיבות חייו של השואל. עם זאת, לא חסכתי ממנו את דעתי הכנה, באשר לבריונות העצמית שהוא הפעיל כלפי עצמו. על שאלתו "מה עשיתי רע?" עניתי כך:

אתה לקחת בחור צעיר וחביב [את עצמך], ואתה רוצח אותו לאט לאט. עם דכאון. עם יותר מדי אוכל. עם חוסר כיוון. עם חוסר מוטיווציה.

אם היית עושה דבר כזה לאדם אחר, מזמן היית נכנס לכלא.

אז מה, לעצמך, מותר לך לעשות את זה…?

סיכמתי את תשובתי כך:

אתה הולך לתפוס את עצמך בידיים. אתה הולך להנציח את הוריך זכרם לברכה בדרך מכובדת. אתה תמצא איך לתעל את האסון שלך נגד תאונות הדרכים. אולי התנדבות בעמותת אור ירוק. אולי אפילו עבודה שקשורה בנושא.

חבל שאף אחד לא הצליח לשכנע אותך בדרכי נועם, שאתה מאבד כיוון בחיים. חבל שאף אחד לא הצליח לדבר איתך ולשכנע אותך לקיים אורח חיים בריא. חבל שהגעת למצב, שילדים מתנהגים אליך בצורה כזו, וזה מה שנתן לך את הסטירה. אבל תראה את הצד החיובי בזה. אתה חייב להתעורר. אתה חייב לשנות כיוון.

אולי, בצורה עקומה לגמרי, הפלגמטים הקטנים האלה הצילו את החיים שלך.

תנצל את ההזדמנות הזו. קח את עצמך בידיים. תפסיק להתעלל בעצמך. אתה מתעלל בעצמך הרבה יותר מהילדים האלה. תפסיק. אתה בחור טוב. התייחס אל עצמך כאל בחור טוב. אל תזרוק את עצמך לפח. מגיע לך יותר מזה.

כמובן שלא יכולתי להשאיר בלי התייחסות את עניין זריקת האבנים:

אם מישהו היה מעיז לזרוק עלי משהו, באותו רגע אני מתאבד עליו. זה אומר פשוט לקום, ללכת לעברו, ולהיכנס בו בכל הכוח. בו, ובחברים שלו. עם אש בעיניים. אף אחד לא פולש למרחב האישי שלי.

אם מישהו זר (לא חבר שלך שרב איתך בצחוק) זורק עליך חפץ או נוגע בך בצורה מאיימת, זה אור ירוק להחזיר לו מנה אחת אפיים. ובמסגרת פינתנו, לענות בשנינות על כל דבר, תמיד אפשר להגיד לילד שקורא לך היפופוטם: "תיזהר שאני לא ישב עליך!". ואחר כך ללכת לחדר כושר ולהתחיל תכנית אימונים. בכל זאת, הבריאות מעל לכל.

חברים שלי רובם ככולם בריאים בנפשם. אני יודע להחמיא להם כאשר זה מגיע להם, כשם שאין לי בעיה להקניט אותם כשזה מגיע להם, מבלי שאצטרך לדאוג שמא יאבדו עצמם לדעת. אם חבר שלי מזניח את עצמו, אין לי שום בעיה להגיד לו שהוא נראה כמו היפופוטם, או רזה כמו מקל. יחד עם זאת, אני גם אשמח לעודד אותו ולעזור לו לחזור למוטב, והיו חברים שעזרתי להם לתפוס את עצמם בידיים, לאחר שהקנטתי אותם. אם הסטירה המעוררת שחבר שלי חוטף ממני תחזיר אותו למוטב, אשרינו.

לפעמים, יחס נחמד מדי, המעודד אדם לקבל עצמו גם כאשר מצבו בכי רע, הוא מסוכן. לפעמים, יחס מקנטר, המאלץ את האדם להתעורר ולתפוס עצמו בידיים, הוא המציל חיים. לפעמים, יחס משולב, להיות נחמד לאדם באופן כללי, אך לקנטר אותו בקשר להזנחה העצמית שלו לאחר ששום דבר אחר לא עזר, היא הפתרון הכי נכון.

בושה יכולה להציל אדם

האם בושה יכולה להציל אדם?

כן. במיוחד כאשר שום דבר חיובי לא הציל אותו.

Heartiste כתב פוסט על כתבה, כיצד אישה עלתה במשקל בצורה חולנית, עד כדי סכנת בריאות, ולא הצליחה לקחת את עצמה בידיים בדרכי נועם.

מתי היא התעוררה? כאשר הילד שלה בא הביתה עם ציור בו צייר את כל המשפחה, כאשר את כולם הוא צייר נורמלי, ואת אמא שלו הוא צייר בתור גוש גדול.

הוא לא ניסה להיות בריון, ולא רצה להקניט: הוא בסך הכל צייר בדיוק את מה שהוא רואה. בלי פילטרים, בלי פוליטיקלי קורקט.

אמא נראית כמו גוש

בכוונה או לא בכוונה, אין זה משנה: הבושה הייתה קשה באותה מידה, ודרבנה את האם לקחת את עצמה בידיים. יפה אמר אחד המגיבים בפוסט:

Shame is a powerful motivator. Every. Time.

אם הזנחת את עצמך, ושום דבר טוב לא דרבן אותך להציל את עצמך, אלה דווקא הדברים הרעים שיקרו לך והבושה שתיגרם לך, שעשויה להיות המוצא האחרון, לפני שאתה מידרדר למחלות ולמוות.

אכן, לעתים, בריונות ובושה עצמית עשויים להציל את חייך.

כלל ברזל: כל דבר הוא הזדמנות

האם אתם רואים דברים רעים שקורים לכם כמכשולים, או כהזדמנות להראות כמה אתם בעלי תושייה? האם אתם רואים הקנטות שנזרקות לכיוונכם כפוגעות ומשפילות, או כהזדמנות להראות לסובבים אתכם כמה אתם שנונים?

קחו לדוגמה את בנדיקט קאמברבאץ': ספג הקנטה די מרושעת, צחק ממנה, וניצל את ההזדמנות להתעלות עליה לחלוטין, לצאת גבר, לזכות בתשואות הקהל, בהערכת המדיה, ואף בהערכת המקניט מטוויטר.

העולם לא רע; יש בו אנשים רעים. ולא כולם רעים ממש: יש אנשים סבירים, עם פוטנציאל לרוע, יחד עם פוטנציאל להערכה. ככל שתהיו יותר רגישים ופגיעים, כך אנשים יהיו יותר רעים אליכם. ככל שתהיו יותר כריזמטיים ובעלי תושייה, אותם אנשים יהיו טובים אליכם.

לפעמים לא מדובר ברוע: רק בגלל שמישהו מקניט אתכם, לא אומר שהוא שונא אתכם. לעתים מדובר על ריב-משחק ידידותי. לעתים מדובר על מצב אמביוולנטי, היכול להתפרש כהקנטה מרושעת, ויכול להתפרש כטיזינג, ומה שיקבע, זו התגובה שלך. טוב תעשה, אם תראה את הסיטואציה כהזדמנות להפגין שנינות, ולא כפגיעה.

הייתי פעם בפאב בערב במה פתוחה, ועליתי לשיר כמה שירים. היה שולחן של כמה חבר'ה מאוד תוססים, ואחד מהם זרק לכיווני הערה חצי מקניטה, חצי מצחיקה. באנגלית זה נקרא to heckle, להפריע להופעה עם הערות או הקנטות. האם להיפגע, או להשתעשע? אני זרמתי ועניתי תשובה כל כך מצחיקה, שכל הקהל שאג מצחוק, והמקניטים כל כך התרשמו, שהם הזמינו אותי לכוס משקה על חשבונם.

אני לא נפגעתי מההערה שלהם – אני ראיתי אותה כטיזינג משעשע, שמרתי על אווירה חיובית, והגבתי באותה רוח. וזה מאוד השתלם.

סטנדאפיסטים אלופים בניצול הקנטות כהזדמנות לאלתר בשנינות ולהצחיק את הקהל. אפשר לעשות חיפוש ב-Youtube על: Hecklers ולמצוא קליפים מצחיקים המראים כיצד הסטנדאפיסט מתמודד עם הערות שזורקים לעברו באמצע ההופעה. הקומיקאי Jimmy Carr כל כך טוב בלהפוך כל דבר לטובתו, עד כי לפעמים בהופעותיו הוא מזמין אנשים להקניט אותו (!), ומחזיר להם מנה אחת אפיים.

What is the worst gift you've ever got? Birthday, anniversary, christmas, valentines, what is the worst piece of shit you've ever got?
TICKETS TO THIS SHOW!
We've had a heckle…

כל הערה שזורקים לעברכם היא הזדמנות להראות כמה אתם שנונים, ושנינות זה כישרון שאפשר לפתח.

כל פעם שמישהו זורק הקנטה לכיוון שלכם, זוהי הזדמנות להפגין שנינות ולזכות בהערכת הסובבים אתכם. ואם אתם עדיין לומדים את רזי השנינות, נונשלנטיות היא תמיד תשובה טובה. אם אין לכם שום דבר שנון להגיד, "שתוק, ילדון", "whatever", ודומיהן, הן תשובות טובות. יכולת התמודדות משדרת כבוד עצמי וביטחון עצמי, וככל שתכבדו את עצמכם יותר, כך אנשים אחרים יכבדו אתכם יותר.

מנהיגים לא מייללים

לא רק מפורסמים מתחום הבידור נתקלים בבריונות: מנכ"לים, שרים וראשי ממשלה, קציני צבא בכירים, מנהיגים, כל אדם בעמדת מפתח או בתפקיד חשוב: לצד מי שאוהב אותם, יש רבים שלא אוהבים אותם, ומתקיפים אותם, לעתים ביתר שאת, ולעתים מעל דפי התקשורת המיינסטרימית, כך שכל העולם יכול לראות.

איך לדעתכם יגיב מנהיג? הוא יכול לנצל את ההזדמנות על מנת להסביר את עמדתו בצורה מושכלת. הוא יכול להשתעשע בשנינות עם דברי מבקריו ומקניטיו. תיאורטית, הוא יכול גם ליילל כמו כלבלב, אך מנהיגים לא הגיעו לאן שהגיעו הודות ליללות.

איך לדעתכם יגיב, למשל, נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, אם טרול היה מקניט אותו באינטרנט? האם היה נעצב ומיילל? או שעם חיוך גדול על פניו, הוא היה אומר לטמפיט שמקניט אותו לשתוק, או אולי משתעשע עם ההקנטות?

אובמה מגיב לטרול

אין צורך לחשוב מה היה קורה אילו: בואו פשוט נראה את הקליפ המשעשע הבא, בו אובמה בכבודו ובעצמו משתתף בסרטון Mean Tweets!

יפה אומר Jimmy Kimmel בהקדמה לסרטון: It's the nature of the job. נשיאים תמיד סופגים ביקורת. יש מספר צורות יעילות להגיב לביקורת. ליילל זו לא אחת מהן.

אובמה מגיב באופן משעשע לכל ההקנטות נגדו, ולאחר שקרא הקנטה מרושעת במיוחד, המרמזת שאין לו מוח (איך גורמים לעיניים של אובמה לזרוח? מאירים לו עם פנס אל תוך האוזניים.), הוא מצחקק, ואף מחמיא למקניט, שהייתה לו עקיצה טובה.

תשאלו את עצמכם שאלה אחת. תענו בכנות.

האם אתם מעדיפים להגיב להקנטות כמו המסכנים בסרטון הקמפיין, או כמו אובמה בסרטון המשעשע?

אתם לא חייבים להיות מנהיגים של מדינה, כדי להתנהג כמו מנהיגים. מהיום שאתם נולדתם, עד היום שתעזבו את העולם הזה, אתם מנהיגים של עצמכם. אתם המנהיגים של מצב הרוח שלכם, לא אנשים אחרים. תתנהגו כמו מנהיגים. אל תתנו לטרולים להנהיג לכם את מצב הרוח. עדיף לנצל את ההזדמנות להשתעשע. תלמדו מאובמה.

James Blunt מנצח את האינטרנט: איך להגיב לטרולים ובריוני רשת

ג'יימס בלאנט, מעבר להיותו יוצר וזמר מוכשר, הוא גם אחד האנשים החדים והשנונים ביותר באינטרנט. הוא מודל ראוי, כיצד להתמודד עם בריונות ברשת, הקנטות, וטרולים.

התחביב של בלאנט זה לשחוט את כל הטרולים, המבקרים, והנודניקים שמטרידים אותו בטוויטר. הקשקושים שלהם, בשבילו, הם לא יותר מאשר הזדמנות פז להראות כמה שהוא שנון ומצחיק. הוא לא מתחיל מלחמות עם אחרים  – אבל אבוי לכם אם אתם מתחילים מלחמה איתו.

אני לא מבין למה ג'יימס בלאנט מרגיש צורך להתפשט בוידאו שלו.
בלאנט: היית מבין, אם גם לך היה כזה גדול.

אמא שלי שונאת את ג'יימס בלאנט.
בלאנט: כי אני לא משלם דמי מזונות? [רומז שדפק את אמא שלו]

לג'יימס בלאנט יש טוויטר, על מה לעזאזל הוא יכול לצייץ?
בלאנט: איך אני דופק את אמא שלך. [אומר בפירוש שהוא דופק את אמא שלו]

הכלב שלי יכול יותר טוב [מג'יימס בלאנט]!!!!!
בלאנט: אז הכלב שלך צריך לנסות יותר.

ג'יימס בלאנט, יש שמועות ברחוב שאתה הומוסקסואל.
בלאנט: נשמע שאתה מקווה לכך.

מן הראוי לציין: נטייה מינית זו או אחרת איננה סיבה לבושה, ועם זאת, המקניט מנסה להשתמש בה ככזו, ובלאנט הופך זאת עליו בצורה אלגנטית, מבלי לרמוז שיש בכך פסול: פשוט מציין שנשמע לו שהמקניט מקווה שהשמועה נכונה. אם מישהו שואל אתכם, על מנת להקניט אתכם, "אתה הומו?", תשובה אפשרית היא "למה, אתה דלוק עלי?". שימו לב שלא אמרתם שום דבר בגנות הומוסקסואלים: פשוט שאלתם את המקניט, במילים אחרות, בדיוק אותה שאלה שהוא שאל אתכם.

אף אחד לא באמת אוהב את ג'יימס בלאנט, נכון?
בלאנט: נכון, אני קניתי את כל ה-20 מיליון אלבומים שלי בעצמי.

אני מתעורר עם ג'יימס בלאנט תקוע בתוך הראש שלי. אין גרוע מזה.
בלאנט: יותר גרוע בשבילי, כי אין כאן שום דבר אחר חוץ ממני.

לעזאזל, ג'יימס בלאנט בטלוויזיה למטה, היום הזה יכול להיות יותר גרוע?
בלאנט: תיכף אני עולה למעלה.

המוזיקה של ג'יימס בלאנט קקה!
בלאנט: לקח לך עשור להבין את זה?

אני רוצה ללכת לראות את ג'יימס בלאנט בהופעה כדי שאני יוכל לצעוק עליו שהוא faggot ולזרוק עליו סודה.
בלאנט: אני עכשיו בסיבוב הופעות בארה"ב. אפשר לקנות כרטיסים ברשת. [תרגום: בוא, יא מניאק!]

ג'יימס בלאנט בתוך הפאקינג ראש שלי. לפחות היום שלי לא יכול להיות יותר גרוע מזה.
בלאנט: אלא אם כן אני מוצא את הטוסיק שלך.

אחרון חביב. כתגובה ל:

Watching an old Top Gear, with James Blunt on! He has the most irritating voice ever, and such a prick!!

בלאנט עונה את שורת המחץ הגאונית הבאה:

צופה בשידור חוזר של Top Gear, עם ג'יימס בלאנט! יש לו את הקול הכי מעצבן בעולם, והוא כזה זין!!
בלאנט: קול מעצבן אבל זין מרשים. אני מרוצה.

בלאנט משתמש באופן מושכל וחד כתער בכל כלי ההומור האפשריים, בתשובות קצרות וקולעות, ועושה לכולם בית ספר לשנינות. בראיון עם Bethenny Frankel, בלאנט מזכיר לנו שהגישה הנכונה לטרולים ובריוני רשת היא גישה של שעשוע:

Someone who is… just abusive, I think it's just really good fun… I really enjoy engaging my detractors.

הוא נהנה לענות לכל מי שמתקיף אותו. ובלענות, הוא מתכוון, כמובן, לקרוע אותם לגזרים.

ניתן לגלוש לחשבון הטוויטר של ג'יימס בלאנט, לקרוא כתבות עם אוסף הציוצים המצחיקים ביותר שלו (כתבה ב-Buzzfeed, כתבה ב-Mirror), ולחפש כתבות נוספות בגוגל עם החיפושים James Blunt Comebacks או James Blunt Twitter.

טריוויה: להיות זמר רגיש, וגבר לעניין, אינם סותרים. לפני פריצתו לעולם המוזיקה, בלאנט שירת כקצין בדרגת קפטן בצבא הבריטי, והיה לוקח איתו גיטרה בטנק. בזמן שירותו ב-Nato, בתקרית בשדה התעופה Pristina, סירב בלאנט לפקודת קצין Nato לכבוש בכוח את שדה התעופה מהרוסים, מחשש שהדבר יתחיל מלחמת עולם. בלאנט קיבל גיבוי מהגנרל הבריטי, ארה"ב הפעילה לחץ פוליטי שהביא לחסימת המרחב האווירי סביב שדה התעופה, והמחלוקת נפתרה ללא קרב. תגובתו של בלאנט: הוא היה מעדיף לעמוד למשפט צבאי מאשר להתחיל מלחמת עולם. גם זמר רגיש. גם שנון להפליא. גם גבר לעניין. גם ביצים של שור.

לקינוח, אתם מוזמנים לצפות בקליפ מתוך התכנית Top Gear עם בלאנט, בה הם דנים בטוויטר, וקוראים מספר ציוצים משעשעים. בונוס: בלאנט עושה טיזינג משעשע לארוסתו (כיום אשתו).

People seem to think that Twitter is important. It's just people's opinions, and opinion are like assholes. Everyone has one.

מילים נכונות וחכמות, שכדאי להפנים.

Richard Dawkins עושה מטעמים ממיילים פוגעניים

ריצ'רד דוקינס הוא ביולוג אבולוציוני, ואחד המדענים החשובים בעולם. חיבר את הספר החשוב ביותר בעידן המודרני, "הגן האנוכיי" (The Selfish Gene), ואת הספר "יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת" (The God Delusion).

לאור גישתו כי אין צורך באל כדי להסביר את העולם סביבנו, וכי האמונה בבריאתנות היא אשליה חסרת בסיס לאור ההוכחות החזקות לאבולוציה, מקבל דוקינס מייל שנאה רב לתיבת הדואר האלקטרונית שלו מדתיים פאנאטיים, ובפרט כאלה המאמינים בבריאתנות. מיילים מאוד פוגעניים, רוויים בקללות ואף איחולי מוות.

מה עושה דוקינס? עושה מטעמים משעשעים מהמיילים, כמובן, כיאה למדען אינטליגנט שלא שם קצוץ על טרולים טיפשים.

בראיון על תופעת המיילים הפוגעניים שהוא מקבל, הוא אומר מילים שכל אדם שמתקיפים אותו טרולים ואנשים טיפשים צריך לסגל לעצמו:

זה לא מפחיד אותי, אני דווקא… די מרחם על האנשים האלה. הם מגיבים באופן שנשמע מגננתי, ולמען האמת, די פתטי.

סיכום: איך להתמודד עם בריונות והקנטות

לקבל החלטה מודעת, להגיב בצורה טובה המשדרת דימוי עצמי חיובי, או לחילופין, להתעלם. לקבל החלטה מודעת לא להאמין ולא לבכות מדברים רעים שבריונים אומרים. זהו צעד פשוט וקל.

להתחיל במסע שיפור עצמי ולימוד התגובות הנכונות. זה לא יקרה תוך יום, אך תמיד עומדות לרשותכם מבחר תגובות פשוטות, כגון: "חלש", "שתוק, ילדון!", "whatever", או להתעלם, שלא דורשות מחשבה.

עם הזמן, הלימוד, והניסיון, תתפתח יכולת להגיב בצורה שלא רק מחזירה לבריון מנה אחת אפיים, אלא אף מנצלת את ההזדמנות על מנת להתעלות עליו ולשפר את הסטטוס שלכם בעיני כל מי שהיה עד לסיטואציה שעל פניה הייתה פוגענית, אבל הפכה למשעשעת.

עם הזמן, תתפתח היכולת להבדיל בין בריונות נטו, לבין מצבים אמביוולנטים של ריב-חברים או הקנטות חצי-ברצינות חצי-בצחוק, ואיתה, היכולת לנווט את הסיטואציות האלה לצד המשעשע, מבלי להיפגע ומבלי להרגיש בצורך לפנות לערוצים רשמיים עקב כל שטות שנזרקת לאוויר.

הליכים פליליים, פנייה למשטרה ולרשויות, פנייה לעזרה, אלה לגיטמיים במקרים של בריונות קשה וקיצונית, המצדיקה התערבות חיצונית. עם זאת, גם התערבות כאמור אינה סותרת את הצורך בהתמודדות נכונה וחיובית.

איך לשפר את השנינות, חוש ההומור, והיכולת להתעלות על בריונים ומקניטים?

אפשר לפתח את חוש ההומור על ידי שיטה הדומה לתהליך של אינדוקציה-דדוקציה, כלומר: בהתחלה, לראות הרבה דברים מצחיקים, לפתח מהם לאט לאט תובנות כלליות (תיאורית הומור), ואז מהתובנות האלה, להתחיל להמציא דברים מצחיקים חדשים בעצמינו, וכך פיתחנו את חוש ההומור ויכולת האלתור. כעת, כאשר חוש ההומור מפותח, כאשר תראו דברים מצחיקים חדשים, תוכלו להבין, גם מבלי להסביר במדויק, למה משהו מצחיק, כי יש לכם תיאורית הומור – חוש הומור – שפיתחתם.

המוח טוב בפעולות אוטומטיות כאלה. לא נדרש מכם הרבה: פשוט לראות מגוון רחב של דברים מצחיקים. לאט לאט, המוח מתחיל, בעצמו, לשים לב לדפוסים מסוימים, לקווים משותפים מסוימים, לכללים מסוימים. גם אם אי אפשר להסביר אותם בדיוק במילים, עדיין מרגישים אותם. לפעמים, אתם תוכלו לענות בהומור כאשר תיזכרו במשפט מסוים ששמעתם, שמתאים לסיטואציה; עם זאת, אתם תשימו לב שעם הזמן, אתם תתחילו להמציא בעצמכם שורות מחץ חדשות ולאלתר בזמן אמת.

הצעות לחומרים שישפרו את חוש ההומור ואת היכולת לאלתר תגובות:

  • תראו קליפים של סטנדאפיסטים שונים, לשיפור חוש ההומור באופן כללי.
  • תראו קליפים של Hecklers, ואיך סטנדאפיסטים מתמודדים עמם, ללמוד איך מגיבים להקנטות לא צפויות.
  • תראו קליפים מסדרת Mean Tweets, כדי ללמוד איך מגיבים בהומור על הערות מרושעות ברשת.
  • חפשו מאמרים משעשעים על תגובות לקללות, עם החיפושים: Comebacks, Witty Comebacks, Comebacks to Insults, וכיוצא באלה חיפושים.
  • קיראו תגובות לקליפים באתר Youtube. אנשים מגיבים תגובות שנונות ומשעשעות, והשנונות ביותר מקבלות לייקים רבים ובולטות בראש הרשימה.

Youtube נהיו מאוד משוכללים עם ההצעות שלהם לקליפים נוספים: קחו לכם כל יום פרק זמן מסוים כדי לגלוש בסרטונים של הומור, ומהם דרך ההצעות לקליפים חדשים וסטנדאפיסטים חדשים. אם מצאתם סטנדאפיסט שמאוד מצחיק אתכם, תוכלו לחפש קליפים נוספים שלו.

התגובות לקליפים באתר Youtube יכולות להיות מאוד משעשעות ושנונות, והמוצלחות ביותר הן לרוב קצרות וקולעות, ומקבלות הרבה לייקים כך שהן נמצאות בראש רשימת התגובות. אפשר לקרוא, לצחוק, ולפתח את חוש ההומור.

תקראו מאמרים על Comebacks, יש הרבה באינטרנט, חלקם מאוד מצחיקים, משעשעים, ומלאים ברעיונות מצוינים.

לקינוח, תקראו ציוצים של ג'יימס בלאנט, בטוויטר שלו, ובכתבות האוספות את מיטב הציוצים. התגובות שלו הם בית ספר לשנינות. ניתן גם לחפש כתבות אחרות על תגובות מוצלחות להקנטות מכל מיני אנשים.

אתם תשימו לב, שלאחר זמן מה, המוח שלכם ימצא אוטומטית תשובות קצרות ושנונות להקנטות, במיוחד להקנטות הנפוצות והלא מקוריות עד כדי שעמום.

מתי אתה כבר מתאבד? "כשיהיה לך חוש הומור."
אף אחד לא יבכה בהלוויה שלך אם תמות. "אז אני אביא בצל."
לך תשיג חיים! "אמר הנודניק חסר החיים שרודף אחרי כל הזמן."
אף אחד לא רוצה להיות חבר שלך! "הייתי מרביץ לך, אבל זה צער בעלי חיים."
אין לך חברים! "הכלב שלי הוא חבר הכי טוב שלי והוא יותר בן אדם ממך."
אתה כישלון! "כמו הקונדום שההורים שלך השתמשו בו."
אתה שמן! "אני יכול לרדת במשקל, אבל אתה תמיד תישאר פרצוף תחת."
אף אחד לא אוהב אותך! "כשנולדת, ההורים שלך קיבלו מכתב התנצלות מבית החולים."
אתה חי בסרט! "סרט פורנו."
אתה מכוער! "פעם אחרונה שראיתי מישהו כמוך, היה בקרקס."
איכס אתה מתלבש כל כך מכוער! "ואתה לבשת את התחת שלך על הפרצוף היום."
איזה שם מטומטם יש לך! "ואני עשיתי חיפוש על השם שלך בגוגל וקיבלתי תמונה של תחת."
שחור מגעיל\לבן מגעיל\אשכנזי מגעיל\מזרחי מגעיל! "חייזר מגעיל."
בלה בלה בלה בלה בלה! "מה אמרת? דבר בעברית, לא מבין טימטומית."

אחרון חביב:

אם לא תביא לי כסף, אני הורג אותך מכות! -להגן על עצמך במידת הצורך, ואחרי שאתה מפיל אותו על הרצפה, לפנות למנהל, ולהתקשר למשטרה. כי יש אנשים שזה מגיע להם. ושיעז עוד פעם לצייץ לכיוון שלך.

איך לעזור לילד הסובל מבריונות?

יש לחזק את הדימוי העצמי של הילד, ללמד אותו את מעלות הנונשלנטיות, וללמד אותו כיצד להגיב ולהתמודד. תמיד יהיו בריונים, ולא כל ריב או הקנטה הם חמורים עד כדי התערבות פלילית. אנשים בכלל וילדים בפרט יריבו. צריך לדעת להתמודד.

רצוי לתמוך בילד ולהיות שם בשבילו, אך יש לעשות זאת בצורה המשדרת התמודדות. רחמים, לבדם, הם לא פתרון, ולא יעזרו לילד. תוך כדי שאתם מנחמים אותו על המכות שנקלע אליהם, הדבר הנכון לעשות הוא להסביר לו שהוא צריך לדעת להגן על עצמו, ולהבטיח לקחת אותו להירשם לשיעורי הגנה עצמית במהלך השבוע.

ללמד את הילד שהבחירה איך להגיב – לקחת בקלות, או לבכות – היא רק שלו. לעזור לו להפנים שאף אחד לא יכול לפגוע בו אם הוא לא מאפשר זאת, ולא להאמין לדברים רעים שאחרים אומרים עליו. נקודת המוצא שלו צריכה להיות "הם טועים, אני צודק." למשל, אם מישהו אומר "אתה מכוער!" נקודת המוצא של הילד צריכה להיות "אני נראה טוב, הם משקרים."

הדרך הטובה ביותר לחזק את הדימוי העצמי היא להצטיין במשהו. זה יכול להיות כל דבר: ספורט, גיטרה או כלי מוזיקלי כלשהו, שירה, ציור, שחמט, או כל פעילות אחרת. ככל שהילד יצטיין יותר בפעילות, כך דימויו העצמי יעלה. כאשר הילד יוכל להביא את כישוריו לידי ביטוי במסגרת אותה פעילות, דימויו העצמי ישתפר עוד יותר. עצה זו טובה גם לילדים, גם למבוגרים: הצטיינות בפעילות היא דרך מצוינת להעלאת הדימוי העצמי, והבאת הכישורים לידי ביטוי בהצלחה בסיטואציה חברתית משפרת פלאים את הביטחון העצמי. למשל: לימוד גיטרה והצטיינות בתחביב ישפרו את הדימוי העצמי, והופעה מוצלחת מול קהל תשפר את הדימוי העצמי עוד יותר.

בונוס הנובע מפעילויות ותחביבים, הוא יצירת מעגל חברתי חדש, עם אנשים נוספים שיש להם אותו עניין כמו הילד, ויצירת קשרים חברתיים חדשים, בחברה תומכת ומעשירה. הילד יכול ללכת לחוגים בתחביבים שהוא כבר אוהב, ולהתחבר עם ילדים אחרים בעלי עניין דומה, ואפשר גם להרחיב אופקים על ידי חשיפת הילד לפעילויות ותחביבים נוספים.

מומלץ לרשום את הילד לחוג להגנה עצמית, ובהגיעו לגיל המתאים, לחדר כושר ואימוני משקולות. אימוני משקולות נכונים עשויים אפילו לסייע לתהליך הצמיחה הגופני של הילד. הגנה עצמית תאפשר לילד להתמודד נכון במקרה הצורך כאשר הוא נתקל באלימות פיזית, או אפילו ב"מכות של ילדים": ילדים, כמו גורי חתולים, לפעמים הולכים מכות כדרך הטבע, ולעולם לא מוקדם מדי ללמוד להילחם נכון. אימוני ספורט ישפרו את הרגשת הילד, את בריאותו, ואת חוזקו.

הקנטות מילוליות? אף פעם לא מוקדם מדי ללמד את הילד לפתח את חוש ההומור שלו. אם חבריו לבית הספר מבוגרים מספיק להקניט ולקלל, אז הילד מבוגר מספיק ללמוד לענות בהומור. מי זוכר את התשובה האלמותית ל"כוס של אמא שלך?": "למה, לאמא שלך יש פטנט אחר?". ילד אחר מקניט אותו, "זיינתי את אמא שלך!"? אין בעיה, Agree & Amplify. "כן, היא סיפרה לי. היא אומרת שאתה ממש גרוע במיטה." שלב בונוס לאמיצים בלבד: "גם אבא שלי סיפר לי שאתה גרוע במיטה. רוצה לגלות לנו משהו…?"

ובאין שום דבר שנון להגיד… "שתוק, ילדון!", או להסתכל עליו בבוז ולהתעלם ממנו, תמיד יעשו את העבודה.

לעתים נדירות ובמקרים קיצוניים, תידרש עזרה מקצועית על מנת לסייע לילד, למשל במקרים של חוסר יכולת חברתית קיצוני, או ילד על ספקטרום האוטיזם. נושאים אלה הם מחוץ לתחום פוסט זה, ועם זאת, חלק מתהליך הטיפול בילד עדיין יכלול את המרכיבים בהם דנו כאן: פעילות חברתית, תחביבים, וחיזוק הדימוי העצמי.

איך להתמודד עם חרם?

שיפור הדימוי העצמי של הילד בעזרת ההצעות שנדונו לעיל, עשוי לסייע לו להיות יותר חברותי ופופולרי, ולמנוע מהילד לחוות חוויות כמו חרם. עם זאת, לעתים, שלא באשמתו, הוא עלול לחוות חוויה כזו, ויש לדעת כיצד להתמודד עמה.

חשוב ללמד את הילד מהי נקודת המבט הנכונה על החרם: חרם זו הזדמנות מצוינת לצאת למסע של שיפור עצמי, להתרחק מהזבל האנושי שיזם את החרם, ולמצוא חברים חדשים. שיפור עצמי יסייע לילד להיות יותר פופולרי. להתרחק מהילדים שיזמו את החרם זה הדבר הכי נכון לעשות, ולו רק כי הם ממילא אינם ראויים לחברתו של הילד. למצוא חברים חדשים שירצו בחברתו של הילד, זו הדרך הנכונה לחזור לחיים חברתיים.

למה להתאמץ להיות חלק מקבוצה שלא רוצה אותך? למה להתאמץ להיות חבר של מישהו שלא מעוניין? מי שמשוכנע כל כך בקלות להשתתף בחרם נגדכם, לא כל שכן יוזם חרם, ממילא מעולם לא היה חבר אמת שלכם, ולא ראוי לחברתכם. ברוך שפטרנו.

חשוב ללמד את הילד שהחרם רק מראה כמה המחרימים הם זבל של אנשים, ושעדיף לו בלעדיהם. שילכו לעזאזל: יש עוד מיליארדים של אנשים בעולם. חרם של ילדים מהכיתה? יש עוד ילדים בכיתה. יש עוד כיתות בבית הספר. בית הספר הוא לא המקום היחיד בו אפשר לבנות קשרים חברתיים, יש פעילויות וחוגים. אפשר למצוא חברים חדשים בהרבה מקומות.

כימיה אישית, ממש כמו כימיה רומנטית, היא לא משהו שאפשר להתערב בו טכנית. אי אפשר להכריח אף אחד לאהוב אותך. הדרך להשיג חברים היא להשקיע בעצמך ולהתפתח אישית על מנת שתהייה אדם מעניין ובעל כריזמה שאנשים ירצו להיות בחברתו, להיות פעלתן על מנת לפגוש אנשים שונים באירועים חברתיים שונים, ולהקיף את עצמך באנשים שרוצים בחברתך, ולא להתעכב על אנשים שלא רוצים. ילדים יכולים להשיג תוצאות אלה על ידי פעילויות חברתיות, חוגים, ותחביבים, שישפרו את דימוים העצמי, יקנו לילד תושה של השתייכות חברתית, ויאפשרו לו לפתח מעגל חברתי בסביבה מעשירה, ולהקיף עצמו עם אנשים שנהנים ורוצים בחברתו.

לעתים, ניאלץ לעזור לילד חלש במיוחד. אין מחלוקת כי אנו נגן על הילד ונפעל כנגד כל מי שמגלה כלפיו אלימות; חרף זאת, זהו טיפול סימפטומטי. הדרך הטובה ביותר לעזור לילד, היא לעזור לו להתחזק ולהתמודד, לא לרדוף באופן קבוע אחרי כל מי שמבקש לנצל את חולשתו לרעה; תמיד יהיו אנשים רעים אחרים. טיפול מערכתי בנושא החרמות הוא משני בחשיבותו להתמודדות נכונה של הילד. אם הילד יתמודד נכון, יעסוק בפעילויות מעשירות ומחזקות כגון ספורט, חוגים, ותחביבים, יבין שהמחרימים יכולים ללכת לעזאזל, וימצא חברים חדשים, לא יהיה צורך בטיפול מטעם המערכת.

קמפיין "אל תשתפו. אל תשתתפו." גרסת הבמאי: איך הם באמת היו צריכים לענות

כשירות לגולשים, לפניכם הצעות כיצד היה על משתתפי הסרטון לענות על ההקנטות שנזרקו לעברם.

תלמדי לדבר עברית, יא פרה מטומטמת.

תשובה: "מוווווווווו! אותו דבר באנגלית ובעברית, טמבל!"

עיקרון: שילוב משעשע של Agree & Amplify עד כדי אבסורד (כן, אני פרה, מווווווו!) עם Disagree & Amplify (אני לא צריך ללמוד עברית כי מווווווו זה אותו דבר בכל שפה).

הוא כמו ליהיא גרינר, רק בחום.

תשובה: התגובה המומלצת היא לצחוק בנונשלנטיות, כמו בקליפ. אפשר גם להוסיף: "זה ההיפך, היא כמוני, רק בלבן."

עיקרון: לדעת לצחוק בנונשלנטיות על עקיצה משעשעת. אפשר גם להחזיר עקיצה משעשעת. מלחמת עקיצות בין שני אנשים המתורגלים בכך הוא מחזה מאוד משעשע, ואף מעלה את הסטטוס של שניהם.

תסגור את הפה שלך כבר יא מגעיייל.

תשובה: זו אפילו לא קללה, אין מה להתייחס להערת שטות כזו. אפשר גם לעשות ההפך, לפתוח פה ולהוציא לשון.

עיקרון: ההערה כל כך טיפשית שאין מה להתייחס אליה באופן מיוחד. אפשר לענות למעיר בשנינות לפי שיקול דעתכם או לא לענות לו בכלל.

היא נראית כמו ג'חנון מאובן, בלתי נסבלת בעליל.

תשובה: "בתיאבון, ותיחנק!"

עיקרון: Agree & Amplify עד כדי אבסורד, קצר וקולע. כן, אני ג'חנון מאובן ויבש, בוא תאכל אותי, ותיחנק אמן.

מי היא בכלל, הפרצוף לטאה הזאתי, ריקה מתוכן.

תשובה: להוציא ולהכניס את הלשון כמה פעמים כמו לטאה. אפשרות נוספת: "עדיף מפרצוף תחת!"

עיקרון: לצחוק על השטויות שמישהו אומר, או לענות לו קצר וקולע.

אם הוא לא היה מתפרסם מריאליטי, הוא היה מתפרסם בחדשות אחרי שדקר מישהו.

תשובה: "תיזהר שאני לא אדקור אותך, יא מניאאאאק."

עיקרון: Agree & Amplify.

חרמן מגעיל וסוטה, לך דחוף עגבנייה לתחת, לא רוצים אותך פה.

תשובה: "אני לא בקטע של Tomato Porn." לחילופין: "אני יודע שמדליק אותך עגבניות בתחת, אבל מצטער, אני לא בקטע.".

עיקרון: נונשלנטיות עד כדי התייחסות לנאמר כאל עובדות יבשות, או לחילופין Frame Reversal.

אמן, את, בעלך, והתינוק שלך, תקבלו סרטן ותיעלמו לנו מהחיים.

תשובה: "חלש."

עיקרון: נונשלנטיות ביקורתית. כבר שמענו, כבר ראינו, לא מקורי, לא הצלחת להרשים אותי עם הקללות שלך. להוריד לצד השני את האוויר.

יא מתחנגל, אמן הארון הבא שתפגוש יהיה ארון קבורה.

תשובה: "אז אני אהיה ערפד הומו! מאאאגניב!"

עיקרון: Agree & Amplify שנון. תשובה הומוריסטית ומשעשעת, שעשויה להפוך את המצב לטובת המותקף: אנו מנצלים את ההתקפה כדי להעלות את הערך שלנו בעיני הסובבים והמקשיבים, בכך שאנו לוקחים את ההתקפה לא בתור התקפה, אלא בתור הזדמנות להראות כמה אנו שנונים ושמחים.

אין לו חברים בכלל, הילד החננה הזה, מי מתקרב אליו?

תשובה: קצר ובטוח: "חלש." לאמיצים בלבד: "חברה שלך. אתמול. פעמיים ועוד פעם אחת בבוקר."

עיקרון: ביטחון עצמי מופרז. "בטח שמתקרבים אלי, תשאל את חברה שלך." יש להתכונן לאפשרות של השתפלצות, צרחות, ואלימות מצד המתקיף, שעליה אפשר לענות על ידי הגנה עצמית. אם מחליטים ללכת על קצר ובטוח, תמיד אפשר לענות "חלש.", כי לאמיתו של דבר הקללה הזו לא כל כך מעניינת. כמו כן, אפשר להמציא עקיצה חדשה בהתאם לנסיבות.

מרחם עליה, זקנה מתפוררת עם סיליקון שהבוטוקס עלה לה לראש.

תשובה: "מרחמת עליך, ילדון מנוזל שמאונן על תמונות של זקנות מתפוררות עם סיליקון שהבוטוקס עלה להן לראש."

עיקרון: Agree & Amplify יחד עם Frame Reversal. מסכימים עם העובדה, ומפרשים אותה לטובת המותקף ולרעת המתקיף.

איכס, איזה ילדה מכוערת, מה כולם מתלהבים ממנה?

תשובה: "אתה צריך משקפיים."

עיקרון: ביטחון עצמי מופרז. אני יפה, אם אתה לא רואה את זה אתה עיוור.

גועל נפש שנותנים במה למסטול המסניף הזה, שאמן וימות כבר ממנת יתר.

תשובה: "אני לא ימות, I've got TIGER BLOOD !"

עיקרון: שימוש מושכל ב-pop culture reference. השחקן Charlie Sheen, כאשר נשאל איך לקח כמות כה אדירה של סמים ונשאר בחיים, הגיב כך.

מי שמעדיפה סודנים על פני ישראלים, ככה הפרצוף שלה נראה, מגעילה בהמתית.

תשובה: "יש להם זין גדול, הרבה יותר משלך."

עיקרון: Agree & Amplify יחד עם Frame Reversal.

חבל שאבא שלך היה עסוק מדי בקריירה של עצמו כדי לחנך אותך, ויצאה לו כזאת ילדה מטונפת.

תשובה: "לפחות לא מטונפת כמו הפה שלך."

עיקרון: Reframe.

דחוף דחוף ניתוח פלסטי, מה זה הכיעור הזה? איכסה!

תשובה: "תפסיק להסתכל במראה!"

עיקרון: Frame Reversal. סוג של Reframe. היפוך הקללה חזרה למתקיף בצורה קצרה וקולעת. הסיטואציה נכונה, רק משנים את האובייקט.

תמשיכי לעשות את מה שאת עושה, כדי שיום יבוא ותקבלי כזה סרטן בראש בגודל של השדיים שלך.

תשובה: "מאונן על השדיים שלי Much ?"

עיקרון: ביטחון עצמי מופרז. אני יודעת שאני הפנטזיה הרטובה שלך, אל תנסה להכחיש.

החלום שלי שעמרי חיון ההומו הזה ימות מפיגוע.

תשובה: "כמו הפיגוע על הפרצוף שלך?"

עיקרון: Frame Reversal.

איזה ילד מכוער, מסכנה אמא שלו!

תשובה: "אתה צריך משקפיים." "תפסיק להסתכל במראה!". תבחרו מה שבא לכם.

עיקרון: ביטחון עצמי או Frame Reversal.

בן אדם משוגע ואפילו מסוכן, צריך לקחת ממנו את התינוק שלו לפני שיפגע בו.

תשובה: "מאוחר מדי. אכלתי אותו. אתה הבא בתור!"

עיקרון: Agree & Amplify עד אבסורד.

הלוואי וההורים שלך יתאבדו בגללך.

תשובה: "לפחות תהיה לי ירושה גדולה!"

עיקרון: הומור שחור.

ילדה מסכנה חסרת חיים, אף אחד לא רוצה להיות חבר שלה.

תשובה: יש כמה. "אתה זה לא כולם ואתה זה לא דוגמה." "צודק, עשיתי 50,000 לייקים לעצמי." "צודק, אני לבד בעולם, boo hoo hoo". "חברה שלך דווקא דלוקה עלי."

עיקרון: העמדה במקום, ביטחון עצמי מופרז, Agree & Amplify עם בכי בצחוק, או Reframe.

שמישהו כבר ידקור אותה ברחם.

תשובה: "נשמע קינקי."

עיקרון: הומור סקס. אפשר לתאר כמעט כל פעולה אלימה או עינוי כסקס קינקי. לכו לדאנג'ן, תבינו על מה מדובר.

עוד אחת שמחפשת לייקים, סתם עוד בלונדינית נפוחה.

תשובה: "נפוחה במקומות הנכונים! עכשיו תכניס את הקוקוריקו למכנסיים."

עיקרון: ביטחון עצמי מופרז.

שעת סיפור

אמא מלמדת את פריים אלפא הקטן להחזיר לבריונים של השכונה

אי אפשר ללכת לכל הבריונים באשר הם ולבקש מהם "חמודים, אל תרביצו לילד שלי!". אבל בהחלט אפשר ללמד את הילד איך להגן על עצמו. ואת הכישורים האלה הוא יקח איתו אחר כך לכל מקום.

כשהייתי קטן, בבית הספר היסודי, היו לנו בשכונה חבורה של בריונים קטנים. כנראה שאף פעם לא מוקדם מדי להיות בריון. הבריון הראשי היה אוהב לרדוף אחרי ולנסות להרביץ לי ביחד עם חברים שלו. היה קשה כילד אחד להתמודד מול חבורה שלמה.

ההורים שלי הם הורים מגניבים. אבא קיבוצניק לשעבר, גבר אלפא שבגיל הזהב יש לו יותר שרירים מרוב הגברים הצעירים. מה שהוא עשה לפני הפנסיה, אני יכול לספר לכם, אבל אני אצטרך להרוג אתכם. אמא אישה חכמה שלפני הפנסיה הייתה מורה במספר בתי ספר במספר שכבות גיל, ויודעת להתמודד עם ילדים.

יום אחד, לאחר עוד תקרית עם הבריונים של השכונה, באתי מעוצבן הביתה. אמא הייתה בבית. אמרתי לה: "אמא, נמאס מהם, זה לא פייר חבורה שלמה על ילד אחד!". אמא לימדה אותי מספר תרגילי ג'ודו פשוטים ויעילים להפלת היריב על הרצפה, ואימנה אותי מספר ימים עד שידעתי לבצע אותם היטב. אמא הדגישה דבר חשוב: הידע הזה הוא לא כדי שתהיה בריון בעצמך. הידע הזה הוא כדי להגן על עצמך מבריונים. רק כשלא תהיה לך ברירה, מותר לך להחזיר.

ההזדמנות להוציא לפועל את הידע החדש לא אחרה לבוא. שבוע לאחר מכן, כשחזרתי מבית הספר, הבריון שוב היה באזור, יחד עם חבר שלו. מיד כאשר ראו אותי, באו לעברי והחלו להקניט אותי, במטרה ליצור עימות פיזי. סירבתי לשתף פעולה, ופניתי ללכת לביתי. הם חסמו את דרכי, והבריון התקדם לעברי ורצה ללכת מכות. ביצעתי את תרגיל הג'ודו שאמא לימדה אותי. תפסתי אותו מהכתפיים, הנחתי רגל אחת מאחורי רגליו, וסובבתי אותו כך שיאבד את שיווי משקלו ויפול. הוא צנח לארץ בקול חבטה. חבר שלו היה בהלם. לאחר רגע קל, הוא קם, החל מייבב בבכי, ורץ הביתה לאמא שלו. חבר שלו ברח איתו. המשכתי בשלווה ללכת הביתה.

מעולם לא הציקו לי יותר בשכונה. לא הוא, לא חבר שלו, לא החבורה שלו, לא אף אחד.

אם תרדפו אחרי כל הבריונים, קלים ככבדים, שמציקים לילד שלכם, אתם תיאלצו כל חייכם להיות הורים של כלבלב שנצמד לכם לשולי המכנס.

אם תלמדו את הילד שלכם איך להתמודד עם בריונים, איך לענות להקנטות שלהם, איך להגן על עצמו, הוא ידע התמודדות עצמית מהי, ויצליח בכוחות עצמו. את העוצמה הזו הוא יקח איתו אחר כך כל החיים, ובכל אשר ילך.

קצר וקולע

אני מתאמן במכון כושר, רואים זאת עלי, ואני אוהב ללכת לים עם בגד ים של שחיינים. הקטנים האלה, כמו של ספידו. יותר נוח, ושיזוף יותר מוצלח.

יום אחד ראיתי בים אחות של בחורה שיצאתי איתה, עם חבורה של ערסים. עצרתי להגיד לה שלום.

הערסים ניסו לעשות צחוק מבגד הים. אולי ניסו לזכות בנקודות עם הבחורה על חשבוני. המנהיג של החבורה שאל: "אתה לא מתבייש ללכת לים ככה?"

חייכתי אליהם, ועניתי לו: "אם היה לך גוף כמו שלי, גם אתה לא היית מתבייש."

קצר וקולע.

הם היו בהלם. החיוך ירד להם מהפנים. הם לא ידעו מה לענות. הבחורה צחקקה. ניסיון ההקנטה שלהם הביא לתוצאה הפוכה: הנקודות כולן שלי. לפעמים כל מה שצריך זה משפט אחד קצר וקולע כדי לסתום לכולם את הפה.

בלוג שלי. מותר לי להשוויץ קצת. ואם למדתם מזה משהו, אשרינו.

חרם? מצוין!

חרם ולחץ חברתי הן לא תופעות בלעדיות רק לעולם הילדים: חרם יכול להתרחש גם בחיים הבוגרים.

מתישהו בחיי הבוגרים, הייתי חלק מקבוצה חברתית גדולה, שיש לה פעילויות משותפות.

הייתי חבר טוב של אחד ממנהיגי הקבוצה, אך כאשר קרני בקבוצה החל עולה בצורה מאוד בולטת, והרבה אנשים ביקשו להדק את הקשר איתי, אותו בחור, שהיה רגיל שכל הכוח החברתי נתון אצלו, ראה זאת כאיום על האגו שלו, למרות שמעולם לא עשיתי מאומה כדי לפגוע בו, והתחיל לנסות להשליט הפרד ומשול. היה מבקש ממני לא לדבר עם ההוא, לא לדבר עם ההיא. הבהרתי לו שבריונות חברתית זה משהו שלא הולך איתי טוב, ורמזתי לו בעדינות שאם אני מרגיש שאין לי יותר חבר, אז אני לא אשאר איתו בקשר רק בשביל ליהנות מהטבות הנובעות ממעמדו בקבוצה. אני חבר שלו כי אני נהנה לבלות איתו, אינני מנסה לשלוט בו, כל עוד הוא חברי אלי, אני אשאר חברי איתו, ואני מצפה ממנו לאותו יחס.

לצערי, המצב לא השתפר, ולאחר תקריות מיותרות ששברו את גב הגמל, נאלצתי לסיים את החברות בינינו.

לאחר מכן, הוא עבר ממש אחד אחד בין כל חברי הקבוצה העיקריים, ואמר להם שאם הם ממשיכים לדבר איתי, אז אין להם מה לדבר איתו: למעשה, הכריז עלי חרם תוך שימוש בלחץ חברתי הנובע ממעמדו.

הקבוצה התפלגה: אלה שרצו להמשיך ליהנות מקרבתו גם במחיר של היגררות אחריו ופגיעה בי, ואלה בעלי מחשבה עצמית, שברגע שהם שמעו את הקשקושים שלו, הם ראשית כל באו אלי, שאלו אותי לפשר הדברים, וביקשו לדבר איתי ולשמוע גם את הצד שלי, ולאחר שהבינו שאין בי כל אשם, החליטו להישאר איתי בקשר, ולעזאזל אותו בחור וטובות ההנאה שלו, אנחנו כבר נסתדר בעצמינו.

איך הרגשתי בקשר לחרם שהוא ניסה לכפות עלי, אתם שואלים?

הרגשתי מצוין!

מדוע?

החרם עזר לי להבין, מי חבר אמת עם ראש משל עצמו, ומי נגרר אחרי משוגעים כעיוור.

מעמדי באותה קבוצה לא ירד בשל ניסיון החרם. נהפוך הוא: רק עלה הרבה יותר גבוה. בסופו של דבר, כל מי שהחרים אותי, הצטער על כך. אני חושב שבאיזשהו מקום, גם אותו חבר לשעבר הצטער.

חרם זו הזדמנות מצוינת להפריד בין חברי אמת, לבין זבל של אנשים. מי שבא לשמוע את הצד שלך בצורה אובייקטיבית, מי שנשאר חבר שלך ולא מפחד לעמוד מול אנשים אחרים, הוא חבר טוב ואדם טוב. מי שנגרר אחר אדם משוגע שרוצה להנהיג חרם בגלל אגו פגוע, מי שמעדיף להצטרף לחרם רק בשביל לקבל טובות הנאה מיוזם החרם, הם אנשים שממילא לא ראויים לחברות שלך.

אני עדיין פוגש מדי פעם אנשים מאותה קבוצה, ואומר להם יפה שלום. כולם מסתכלים עלי בכבוד: גם אלה שנשארו לצדי, וגם האנשים שבזמנו ביקשו להחרים אותי. כולם יודעים שאני לא מפחד מלחץ חברתי, ולא נגרר אחרי אף אחד.

רוצה להיבחר ראשון לכדורגל? תרוויח את זה!

סיפור נחמד, אין בו משהו שלילי, אלא שיעור חיובי על היבט חשוב בחיים חברתיים: פופולריות.

אי אפשר להכריח קבוצה מסוימת לשחק עם ילד: אבל אפשר ללמד את הילד, שאם הוא יצטיין בפעילות מסוימת, אנשים באופן טבעי ירצו לצרף אותו לפעילות.

בשיעורי ספורט בחטיבת הביניים, היינו משחקים הרבה כדורגל. כיתה של כ-30 תלמידים הייתה מתחלקת לשתי קבוצות. המורה היה בוחר שני קפטנים, כמעט תמיד שני הכדורגלנים הפופולריים של הכיתה, והקפטנים היו בוחרים בתורות אנשים להצטרף אליהם לקבוצה, עד אחרון התלמידים.

אני לא כדורגלן. לא אוהב את המשחק, ולא צופה בו בטלוויזיה. אבל היה נחמד לשחק עם החברים לכיתה. פחות נחמד, היה להיבחר בין האחרונים כל שיעור. לא אהבתי את ההרגשה. הקפטנים היו בוחרים את החברים הכי טובים שלהם, ואז בוחרים בסדר יורד את שאר השחקנים לפי מה שנראה כשילוב קריטריונים של יכולת כדורגל ופופולריות חברתית.

לא הייתה לי בעיה חברתית, היו לי חיי חברה טובים, אבל גם לא הייתי מעורה בפוליטיקה החברתית של התיכון, מלכי ומלכות הכיתה לא עניינו אותי, ולא הייתי שייך לאף קליקה. משמע, היו לי מספר חברים טובים, ומעבר לכך הייתי חברותי עם כולם, אבל לא הייתי קרוב במיוחד לאף אחת מהקבוצות, ולאף אחד מהקפטנים. בנוסף לכך, לא הייתי מי יודע מה טוב בכדורגל. כפועל יוצא מאלה, הייתי נבחר בין האחרונים בכל שיעור. לא מתוך חרם, ולא מתוך רוע, אלא פשוט כי שאר האנשים היו חברים יותר קרובים של הקפטנים, או יותר טובים בכדורגל.

לא אהבתי את ההרגשה של להיבחר אחרון. עם זאת, כבר אז בצעירותי הבנתי דבר מאוד פשוט: אף אחד לא חייב לבחור אותי. להתחיל ללקק לאחד הקפטנים רק בשביל להיבחר בין הראשונים, ממש לא התאים לאופי שלי. האופציה היחידה, אם כך, הייתה להשתפר בכדורגל.

בשבועות הבאים, השקעתי יותר בלימוד הכדורגל, בשיעורים, ובמשחקים. היינו עושים תרגילי כדורגל בשיעור לפני המשחק, והשקעתי בהם. במשחקים, הייתי מתאמץ יותר.

תוך זמן קצר, מספר שבועות, נהייתי שחקן הרבה יותר טוב. במיוחד בהגנה: כשמישהו היה מתקרב לשער הקבוצה, אני הייתי רץ להתאבד עליו ועל הכדור, ולבעוט את הכדור הרחק מהשער שלנו לאמצע המגרש. לא עניין אותי למי, או אפילו לאן – העיקר לרוץ לעבר המתקיף עם אש בעיניים, לחטוף ממנו את הכדור, ולהרחיק אותו מהשער שלנו. נהייתי כל כך טוב בהגנה, שהשוער של הקבוצה בה הייתי משחק בקושי עשה משהו.

הקפטנים, כמו גם שאר חברי הכיתה, שמו לב לשיפור זה, ובנוסף לתפקידי בהגנה, התחלתי לקבל את הכדור במהלך המשחק יותר ויותר: ידעו שברגע שאני מקבל את הכדור, הוא תיכף ומיד יעוף לצד השני של המגרש, יותר קרוב לשער היריב. פעם אחת, כל השחקנים היו בצד שלנו של המגרש, ואני כהרגלי באתי להתאבד על הכדור. לאחר שהעפתי אותו מהתוקף, הבנתי שבעצם אין אף אחד באמצע המגרש, והכדור רק יושב שם. אז המשכתי לרוץ לכדור, ובאין מפריע, הגעתי עד לשוער היריב, והכנסתי לו גול.

תוך מספר שבועות מתחילת השנה, בה הייתי נבחר בין האחרונים, הגעתי למצב בו הייתי נבחר באופן קבוע בין הראשונים. למעשה, לאחר שכל קפטן בחר את שני החברים הכי טובים שלו, שבדרך כלל גם היו השחקנים הכי טובים, היו בוחרים אותי ראשון מבין כל שאר הכיתה. אך ורק על סמך הכישרון שלי בהגנה. נהייתי גם יותר פופולרי עם שני הקפטנים, שלעתים היו מתבאסים כשהקפטן היריב היה בוחר אותי לפני חברו.

אי אפשר להכריח אנשים לאהוב אותך ולקבל אותך כפופולרי; אפשר רק לגלם בעצמך את התכונות העושות אדם לפופולרי, ולהרוויח את הפופולריות שלך. בין אם מדובר בכריזמה, הומור, יכולות ספורטיביות, או הצטיינות בפעילות מסוימת – הדרך הכי טובה להיות פופולרי היא להרוויח את זה.

לא מפחד ממך!

באחד הבסיסים בשירותי הצבאי, היה בחור אחד שכולם פחדו ממנו. הייתה לו התנהגות די בריונית. הוא היה בגובה 2 מטר, שרירי וחזק מאוד. הוא היה אומר לכולם מה לעשות, והם היו עושים. אף אחד לא רצה להתעמת איתו.

ערב אחד, הוא אומר לי קח כסף ותביא לי משהו מהשק"ם. הייתי בעצמי בדרך לשם, ולא הייתה לי בעיה להביא לו מה שהוא רוצה, אלמלא היה מבקש גם סיגריות, שזה זבל שאני לא נוגע בו ובטח לא משלם עליו, גם לא בשביל מישהו אחר. פרינציפ. אמרתי לו אני מביא לך מה שתרצה, רק לא סיגריות.

הוא בא עם כל הגובה שלו והשרירים שלו, נעמד מולי, ואמר לי "אתה תלך להביא!". פשוט עמדתי מולו, הסתכלתי לו בעיניים, ואמרתי לו "לא!".

הוא הפיל אותי לארץ והחל להתאבק איתי. אני עצמי אדם חזק, אך הוא היה חזק בליגה אחרת. הייתי צריך להפעיל את כל כוחי רק כדי להעיף את הידיים שלו ממני ולמנוע ממנו לרתק אותי לרצפה. תוך כדי המאבק, הוא המשיך לצרוח "אתה תביא!", ואני המשכתי לצרוח "לא!". הוא לא הצליח לנעול אותי או להכניע אותי, הגם שזה דרש את כל הכוח שהיה לי.

בשלב מסוים הוא התעייף והפסיק. אחרי שהוא הפסיק, צרחתי עליו שראיתי מספיק אנשים נפטרים מסרטן, כולל קרובת משפחה, ואני לא הולך לגעת בזבל הזה, לא בשבילו, ולא בשביל אף אחד. מדוע צרחתי זאת עליו רק לאחר המאבק, ולא לפני? כי לא רציתי להתחבא מאחורי הטיעון רק בשביל להימנע מעימות. אני רציתי שהבריון של הבסיס יבין אחת ולתמיד שאינני מפחד מעימות, ואם אני אומר לא, אז זה לא, בין אם זה מוצא חן בעיניו, בין אם לאו, ואני לא צריך להצדיק את עצמי.

קמתי והלכתי לשק"ם, בלי לקחת ממנו כסף, ולא הבאתי לו שום דבר באותו ערב. אני חושב שכשקמתי ללכת, ראיתי הבעה של חרטה על פניו.

לא עשיתי מהמאבק הזה עניין לאחר מכן, לא דיווחתי למפקדים, ובהמשך השבוע לא יצאתי מגדרי להתרחק מהבחור, וגם לא יצאתי מגדרי להתקרב אליו. פשוט המשכתי כרגיל.

בתקופה שלאחר מכן, אני והבחור התקרבנו, התחלנו לצאת ליותר ויותר משימות ביחד, לדבר, ובשלב מסוים גם התחלנו ללכת ביחד לחדר הכושר של הבסיס. נהיינו די סחבקים.

לקראת סוף התפקיד שלי באותו בסיס, הוא אמר לי: "אתה הבן אדם הכי נורמלי מכל האנשים ששירתתי איתם כאן." כנראה זו הייתה הדרך שלו להגיד לי שאני היחיד שלא נכנע לבריונות שלו כמו תולעת. אם אני החייל שהוא כיבד אותו הכי הרבה, כנראה זה כי הייתי היחיד שלא פחד להתעמת איתו.

איך קרה שנהיינו חברים? זה מן קטע כזה בין גברים. אחרי ששניהם מוכיחים אחד לשני שהם גברים, אז הכל נרגע. אני לא מפחד ממך, אתה לא מפחד ממני, אני מכבד אותך, אתה מכבד אותי, עכשיו הכל בסדר. והאמת, הוא דווקא אחלה גבר. לא יודע מה היה עם שאר החבר'ה בבסיס, אבל הוא מעולם לא היה בריון איתי לאחר התקרית הזו, ואפילו נהנינו לדבר, לצאת יחד למשימות, וללכת להתאמן בחדר הכושר.

בעלי חיים לפעמים רבים בטבע. עניין של דומיננטיות. פעם, לפני תקופת האלימות והסכינים, הייתה תקופה כזו של מכות בכבוד. שני גברים שהולכים מכות, כדי להראות אחד לשני שהם גברים. לא במטרה להרוג, וגם לא במטרה לפגוע. מצדי תקראו לזה מלחמת גורילות. ברגע ששנינו הוכחנו אחד לשני שכל אחד מאיתנו יכול להיות גורילה ולא מפחד מהשני, אז לא הייתה לנו בעיה להיות חברים, ויותר מכך, ידענו שעכשיו כשאנחנו נחשבים לקבוצה אחת, מי שיתעסק איתנו, מתעסק עם שתי גורילות מאוד מסוכנות.

אני מעולם לא פחדתי מעימות פיזי בסגנון מלחמת גורילות עם גבר אחר, ואני מתגעגע לתקופה שגברים היו יכולים להוציא אגרסיות במאבק כוח, בלי לדאוג שמא אחד מהם יוציא סכין, ישבור בקבוק, או יקרא לחברים שלו לרצוח את יריבו לאחר מכן. פעם היה כבוד בין גברים. גם כיום, אינני מפחד מאנשים ואינני נכנע לבריונות, אלא שהיום יש לנווט בצורה שקולה הרבה יותר, להבין מי עומד מולך, ואיזה סוג של עימות הוא מחפש. באותה תקופה, אם מישהו היה מאיים עלי, לא הייתה לי שום בעיה ללכת איתו מכות: זה קרה מספר פעמים, ואותו אדם שהתחיל איתי היה מכבד אותי אחר כך.

מה אפשר ללמוד מהסיפור? אני בטוח שיש שם בפנים כמה לקחים טובים לחיים, ואני מזמין כל קורא לקחת מהסיפור את מה שהוא מוצא לנכון.

אחרית דבר

מרביצים לכם? תלמדו הגנה עצמית. מקניטים אתכם? אל תיקחו ללב, ותלמדו לענות בשנינות. מישהו מקניט אתכם בציבור? אל תייללו, זו הזדמנות פז להראות לכל הסובבים כמה אתם שנונים.

אין הצדקה לטרולים ובריונים. עם זאת, היותם רעים לא סותר את הצורך באחריות אישית ללמוד להתמודד נכון. גם פשע הוא דבר רע, ויש להוקיע פושעים, ועם זאת, אין הדבר סותר את הצורך ללמוד הגנה עצמית; מה לנו אם הפושע בכלא, אם אנחנו בקבר? על אותו עיקרון, מה לנו אם הבריונים עולים למשפט, אם לילד כבר נגרם נזק נפשי? טיפול מערכתי לעולם יהיה סימפטומטי ומשני לחשיבות של התמודדות עצמית נבונה וגישה חיובית לחיים.

סרטון על הכאב של קורבנות פשע לא יגרום לפושעים להפסיק לפשוע; עם זאת, סרטון על קראטה עשוי לעזור לאנשים להתמודד כראוי ולמנוע את הפשע הבא. סרטון על אנשים שנפגעים מבריונות לא יגרום לבריונים להפסיק להציק; עם זאת, סרטון על תגובות משעשעות עשוי לעזור לאנשים להתמודד כראוי, ולהצטייר כאנשים חיוביים ומצחיקים.

לא תמיד הקנטות פירושן שהמקניט שונא אתכם. לעתים מדובר בטיזינג אמביוולנטי, ותמיד עדיף להתייחס לטיזינג כאמור בנונשלנטיות ולענות בשנינות. לנהוג כך ישרה אווירה טובה, ועשוי להעלות את ערכך. לקחת ללב לא יתרום מאומה. באשר לתגובה חדה וקשה כנגד משהו שנאמר נגדך או נגד הקרובים לך, נדירים מאוד המקרים בהם מדובר במשהו כל כך לא מכובד, המגיע עד כדי התקפה ממש, המצדיק תגובה קשה, או התערבות פלילית.

אם הסרטון "אל תשתפו. אל תשתתפו." לימד אותנו משהו, זה מה אנחנו לא רוצים להיות. אל תתנהגו כמו המשתתפים בסרטון הקמפיין.

תתנהגו כמו הסלבריטאים בסדרת Mean Tweets. תתנהגו כמו סיימון קאוול. תתנהגו כמו אובמה. תתנהגו כמו Jimmy Carr. תתנהגו כמו ג'יימס בלאנט. תתנהגו כמוני.

לא מפחד מטרולים

אוי לא. טרול מקניט אותי ועושה לי דיסלייקים. Boo hoo hoo. ובכן: Bite me, motherfucker, that's how I feel about that. You can bite me in the fucking asshole!

39 מחשבות על “איך למנוע בריונות ברשת ובמציאות: להפסיק להיות רגיש מדי, להתמודד, ולהתעלות

  1. לא רק פוסט מעולה שאני מתכוון להראות לכל מיני אנשים רגישים שצריכים את זה,אלא גם תודה רבה על הפרסום שנתת לי פה.:-)
    אני עד היום זוכר את הפוסט ההוא,והתגובה המשעשעת שלך לאיזה דפקט שניסה לרדת עליך.
    **מחיאות כפיים סוערות**

  2. שמח לראות אותך מפרסם שוב פה. יש כמה אנשים שאני ממש צריך להראות להם את המאמר הזה.

    הייתי רוצה להוסיף הצעה לרשימת הדרכים לשיפור השנינות, אני לא יודע אם שמעת אי פעם על התוכנית "קליפורניקיישן" אבל לדעתי זו התוכנית עם הכתיבה הכי שנונה ומתוחכמת שאי פעם ראיתי (בקומדיה לפחות).. רויסי מHeartiste נותן סימן אישור לזה. התוכנית הזאת בין היתר עזרה לי לפתח שנינות בתקופה שהייתי בעל הומור יותר יבש וקודר. גם אחלה תוכנית למתעניינים בגיים כי זה נותן כמה רעיונות בסיס נחמדים למנסים לפתח יכולות בתחום הזה גם. ממליץ לבדוק.

    המשך בעבודה הטובה, PA.

  3. והרי לנו, לכבוד יום כיפור, סרטון משעשע עם סלבריטאים ישראלים ש*כן* יודעים להגיב בקלילות, ולעתים אף בשנינות, ו"סולחים" לטרולים על הקשקושים שלהם באינטרנט:

    http://pplus.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4864728,00.html

    למשתתפי סרטון "אל תשתפו. אל תשתתפו.": לתשומת לבכם. צפו, ותלמדו.

    מתן, Punk, פלפל: +1, שתפו עם חבריכם הרגישים, כל אדם שאנו עוזרים לו להתמודד ומצילים אותו מראש מטראומות, הרי זה משובח.

    פלפל, אתה אף פעם לא לקחת טרולים ברצינות, לא באתר, וכנראה גם לא במציאות. טוב מאוד.

    Punk: קרייג פרגוסון הוא תותח על. בעתיד מתוכנן פוסט על פלירטוט עם בחורות, וקרייג פרגוסון יככב בו. אפשר ללמוד הרבה על פלירטוט ולקבל רעיונות משעשעים מצפייה בתכנית הראיונות שלו. Californication זו דוגמה מעניינת: Heartiste מדבר שבחים על היכולת של Hank להקסים בחורות, ובהחלט יש מה ללמוד משם, ויחד עם זאת מעביר ביקורת על התנהגותו באופן כללי, שלעתים יש בה יותר מדי אבירות לבנה על חשבון טובתו האישית.

  4. Prime:

    צפית בתוכנית פעם? רויסי צודק בעיקר בפרשנות שלו בנושא. האנק בעל מאפיינים של זכר אלפא שלא תראה הרבה על המסך אבל בגלל שהוליווד לא מוכנה עדיין להכין תוכנית שתנפץ את עדשות הגלולה הכחולה של הצופה הממוצע שממנו הם ניזונים אז הוסיפו לו מאפיינים חלשים כמו האמונה שהאקסית שלו היא מלאכית מיוחדת שנועדה רק בשבילו או הסיכון עצמי המוגזם שלו בשביל נשים ובמיוחד אלו שפגעו בו בדרכים קשות. בסך הכל, תוכנית מבדרת ואם יש משהו ללמוד משם זה בעיקר הומור וגיים.

    פוסט על פלירטוט נשמע מגניב, מקווה שיעלה יחסית בקרוב בניגוד למדריך כושר האבוד..

    JK. 😉

  5. 1. הערונת על agree and amplify – מעולה כאשר "רוצים לצחוק", גרוע כאשר מדובר במסגרת של "אלימות פוטנציאלית" – שם עדיף להימנע.

    לדוגמה: אדם אלים בא אליך ואומר: "אתה רוצה שאני אזיין לך את ת'צורה?!"
    אתה: "כן, בתחת בבקשה!"
    סביר להניח שיהיה escalation מילולי ואולי חתירה למגע מצידו.

    לפיכך, אם שיחקתם בסרט "מועדון קרב" (ואסור לכם לדבר על זה :)) הכל טוב
    אך אם אין ברשותכם ידע בהגנה עצמית/מדליית מרתון/גז פלפל/מצלמת "בצלם", הסבירות שתיפגעו גדלה.

    2. לגבי המאמר, הוא שווה זהב. המסר שלו וגם הדוגמאות והסרטונים. על אף שהוא מתרכז בבריונות ברשת, ופחות בשיט-טסטים, למרות שיש התייחסויות במאמר גם על האחרונים.

    הבחנה:
    התכלית של בריונות ברשת, היא יותר לפגוע ולהעליב.
    התכלית של שיט-טסט, זה יותר לבחון את החוסן של הבנאדם מולך, או לפצות על חוסר הביטחון העצמי של השיט-טסטר.

    בריונות רשת – יש זמן לחשוב ולענות כמו שצריך.
    שיט-טסטים במציאות – אין זמן, והמוח חייב לחשוב מהר, אם יש סממן של כישלון או בפקטור הזמן או בביצוע, הערך החברתי שלך נפגע, ספציפית אם יש עוד אנשים מהצד שרואים את ההצגה בינך לבין הטסטר.

    *הערה – לא כל פעם שאתה לא מוצא מה לומר זה בא לרעתך. לפעמים פקטור הזמן יכול לבוא לזכותך, כשאתה מתעלם ומחייך בלי לומר דבר.

    3. אני תוהה אם אני היחידי שלקח לו כמה חודשים טובים רק לפרמט את המוח לשימוש בטכניקות agree & amplify. מישהו יכול לתת פה הערכה על עצמו כמה זמן הוא *חשב* על זה וכמה זמן לקח לו *ליישם* את זה באינטראקציות החברתיות שלו?

    שיתוף שלי, אני אישית עוד באמצע התהליך, חצי שנה מאז שהבנתי את המונחים: a&a ו-amused mastery, ו-re-frame.

    התהליך שקורה לי במוח די פשוט:
    שלב א': מישהו אומר משהו לגביי/לי.
    שלב ב': אני לוקח את מה שנאמר ומכניס אותה למסנן "כנות" vs "שיט-טסט".
    שלב ג': אם יצא חרא (shit) אז אני מחפש איך להקצין לאבסורד (agree & amplify), אם יצא כנות, אני נרגע ומדבר רגיל כמו שנדרש.

    הערות:
    ● אני עדיין אני לא ממש סומך על המוח שלי שידע לתת מענה בו-בזמן.
    ● לפעמים אני עדיין נתקע (ומודע שאני בטסט). כלומר, המוח לא מוצא מה להשיב, כאילו הנוירו-טרנסמיטרים לא עובדים מהר שם. ויש טסטים שקשה לייצר משפט או לשחק עם המילים. במיוחד כשהגוף לא רגוע, יש דופק מהיר כמו במסגרת פעילות ספורטיבית, או חוסר שינה וזה קשה.
    ● לפעמים אני אומר משהו וזה יוצא לא מצחיק ויש שתיקה רועמת.
    ● לפעמים אני מקצין עדי כדי טירוף, ואני מתלבט אם העלבתי את הבנאדם או לא, כי יש שקט תהומי אחרי שאני מגיב. במיוחד עם בנות שאולי לחצתי חזק מדי.
    ● הכי קשה זה כדברי אלפא, כשיש תחושת אמביוולנטיות.

    פרשנות שלי לעצמי: מי שזורק עליי שיט-טסט, נדיר שאני חושב שהוא עושה איתי "קרב-חתלתולים" כדברי פריים, רוב האנשים והנשים שמאתגרים אותי, עושים זאת, כדי לראות מאיזה חומר אני, חלק גדול מהגברים לידי, עושים את זה כי אין להם ביטחון עצמי בנוכחותי, וכדי להרגיש רגשות ביטחון הם מוצאים משהו להקניט אותי. במיוחד בני משפחה גדולים ממני בגיל שמנסים להוריד אותי, כי שם הם היו רגילים לראות אותי.

    מעניין מה זה אומר על טיב היחסים, גם אחרי שאני "עומד במבחן". כי אני מבין שהם לא מתים עלי ושרופים לי על התחת.

    אלה התובנות שלי בחצי שנה.
    חבל שאין תקשורת כנה בין בני אדם, אבל כנראה *ששיט-טסטים זה for life*, מה שעושה את המאמר הזה לחשוב ובסיסי.

    4. פריים, המדע מתייחס לזה? זה משהו אבולוציוני? יש לזה איזשהו יסוד, או ערך לקריאה בויקיפדיה? מעניין אם יש סימוכין לכך…

    5. לגבי המקרה של הילד השמן. אם הוא חזק בלענות לאחרים הוא יעבור את הטסטים אבל עדיין ***יישאר שמן***.
    לכן, לא כדברי המגיב מעליי, "המדריך כושר האבוד" חיוני. לא אבוד, ידידי. חיוני.
    כמובן שאני מצפה בשקיקה למאמר הפלרטוט.

    6. הדרך להגיע לרף איכותי בלעבור שיט-טסטים נתונה בסרטונים באנגלית. אין חומר בעברית? אנשים מומלצים פה בארץ? חבל, במיוחד שצעירים קוראים את המאמר. 3 יחידות אנגלית נניח…

    פריים, אחלה של מאמר. פשוט נכס.
    תודה כמו תמיד.

  6. גבר צעיר: +1

    Punk:

    >צפית בתוכנית פעם?

    ראיתי קטעים ביוטיוב, ויש גם ניתוחים של המנוספרה. יש דברים מעניינים ללמוד משם.

    >הוליווד לא מוכנה עדיין להכין תוכנית שתנפץ את עדשות הגלולה הכחולה…. אז הוסיפו לו מאפיינים
    חלשים כמו האמונה שהאקסית שלו היא מלאכית מיוחדת…. או הסיכון עצמי המוגזם שלו בשביל נשים

    הגיוני מה שאתה מתאר. מה שאנחנו יכולים לעשות, זה לשאוב השראה מהמקרים הפרטניים (המפגשים שלו עם נשים שיש בהם מן הגלולה האדומה) ולהתעלם מהאווירה הכללית (התנהגות הגלולה הכחולה שלו).

    >בניגוד למדריך כושר האבוד.. JK.

    Watch it, Punk! אל תשכח מי קיבל אותו לפני כולם… גם אם זה היה באנגלית.

    עדי:

    >מעולה כאשר "רוצים לצחוק", גרוע כאשר מדובר במסגרת של "אלימות פוטנציאלית"

    אכן. התייחסתי לכך בפוסט וגם בסיפור על הבריון – פעם היה כבוד בין גברים והיה אפשר ללכת מכות בלי סכינים, היום צריך להיות יותר בררני בקשר למצבים שאתה מכניס את עצמך אליהם.

    אם אתה בוחר לענות תשובות של אמיצים בלבד, לפחות קח בחשבון שאתה עלול להזדקק לכישורי ההגנה העצמית שלך.

    >"אתה רוצה שאני אזיין לך את ת'צורה?!"
    >אתה: "כן, בתחת בבקשה!"

    דווקא עקיצה משעשעת. אבל אם אתה מעדיף להימנע מעימות רותח מדי, אז כן, אפשר לענות משהו בסגנון "Nah" וזהו.

    >שיט-טסטים

    מצדיקים מאמר מפורט משלהם (שנמצא ברשימת הפוסטים לעתיד). למרות שהרבה מהעקרונות חופפים. בריונות היא סוג של שיט-טסט תרבותי. האם אתה גבר או לא? יכול להתמודד או לא? זה שבחורות לא מפעילות את הטסט הזה, לא אומר שהן לא צופות ומודדות את התוצאות.

    יש מאמר מצוין באנגלית על שיט-טסטים שכדאי לקרוא:

    https://illimitablemen.com/2014/12/14/the-shit-test-encyclopedia/

    >בריונות רשת – יש זמן לחשוב ולענות כמו שצריך.
    >שיט-טסטים במציאות – אין זמן, והמוח חייב לחשוב מהר

    אכן (אלא אם כן זה צ'אט…). עם זאת, ככל שתסגל לעצמך את הגישה הנכונה ברשת, כך יקל עליך לתרגם אותה למציאות. והרשת היא מקום מצוין ללמוד דרכים משעשעות להגיב, כמו שניתן לראות משפע הדוגמאות כאן בפוסט.

    >מתעלם ומחייך בלי לומר דבר.

    נונשלנטיות היא תמיד תגובה לגיטימית. אם אין לך מה לומר, חיוך נונשלנטי והתעלמות ישדרו את הדבר הנכון.

    >כמה חודשים טובים רק לפרמט את המוח לשימוש בטכניקות agree & amplify.

    לדעתי זה עיקרון די קל להבנה ושימוש. פשוט לוקחים את הקשקושים של הנודניק, מעלים אותם שלב עד כדי אבסורד, ועוקצים בחזרה.

    "י'מכוער!" "כן, מה זה מכוער, תיכף השמש בורחת."
    "זיינתי את אמא'שך!" "כן, באורגיה ביחד עם אבא שלי, הם סיפרו לי. אתה כבר לא בתול, כל הכבוד!"

    >אני עדיין אני לא ממש סומך על המוח שלי שידע לתת מענה בו-בזמן…

    בסדר, זה משתפר עם הזמן. תמשיך לראות קליפים מצחיקים, לראות mean tweets, לקרוא עקיצות כמו של ג'יימס בלאנט, והמוח ישתפר בעצמו לאט לאט.

    >לפעמים אני מקצין עדי כדי טירוף, ואני מתלבט אם העלבתי את הבנאדם או לא…

    מי שזורק עקיצות לכיוון שלך, שיהיה מוכן גם לקבל חזרה. נאה נותן, נאה מקבל. עם הזמן, אתה גם תפתח את החוש שלך לרמה כזו שאתה יודע עד כמה להגזים ועדיין לשמור על אווירה חיובית.

    >כשיש תחושת אמביוולנטיות.

    בכל מקרה של ספק, תמיד טוב להתייחס לזה כסיטואציה משעשעת, ולהגיב בעקיצה משעשעת, או בתגובה שנונה אחרת שאפילו לא נחשבת לעקיצה, אלא לתגובה אינטליגנטית שעושה reframe.

    >חבל שאין תקשורת כנה בין בני אדם

    אני חולק עליך. התקשורת הזו דווקא בהרבה מובנים יותר כנה מאשר הנימוס המזויף בהרבה מפגשים, מולך כולם נחמדים פוצי מוצי ומאחורי הגב ארסיים. עם שיט טסטים, בן אדם בא לך בפרצוף עם טסט, עברת? אתה גבר, ייללת? אתה כלבלב. ברור, מהיר, פשוט. ודוק: לא אומר שנימוס הוא תמיד מזויף, כמובן שלא. אבל שיט-טסטים הם כן תמיד כנים מבחינת התוצאה שלהם.

    >המדע מתייחס לזה? זה משהו אבולוציוני?

    לדעתי יש בזה מן ההיגיון האבולוציוני, אבל לא ידוע לי על מאמר מדעי הדן בכך. יהיה מאוד מעניין למצוא כזה, או לפחות מחקר שבאופן עקיף מחזק את ההבנות שהמנוספרה הגיעה אליהן.

    עם זאת, מעניין לציין ששיטת המחקר של המנוספרה היא די מדעית. מנסים, רואים מה מצליח ומה לא, משפרים את התיאוריה, מנסים שוב – וכל זה על ידי כמות גדולה מאוד של גברים.

    אם ננסה להגדיר זאת בצורה פשוטה, אז כל תגובה שמראה שנינות, יכולת התמודדות, וכיוצא באלה תכונות טובות, תשדר למצפן של הבחורה דברים חיוביים, וכל תגובה חלשה, מבולבלת, או ייללנית, תשדר למצפן של הבחורה דברים שליליים. וזה די תופס לגבי תגובות לכל דבר, לא רק טסטים מהבחורה.

    >הילד השמן. אם הוא חזק בלענות לאחרים הוא יעבור את הטסטים אבל עדיין ***יישאר שמן***.

    הוא לא חייב להישאר שמן, ואפילו כמו שהצעתי להגיב: "אני יכול לרדת במשקל, אבל אתה תמיד תישאר פרצוף תחת."

    >"המדריך כושר האבוד" חיוני. לא אבוד, ידידי. חיוני.

    (Punk הטריל אותי… שובב) המדריך לא אבוד, הוא פשוט כולו באנגלית, אני מתרגם אותו פסקה פסקה.

    >הדרך להגיע לרף איכותי בלעבור שיט-טסטים נתונה בסרטונים באנגלית. אין חומר בעברית?

    חומר איכותי בעברית? חוץ מהבלוג שלי? Nah. האמת שזו אחת הסיבות שהקמתי את הבלוג, כדי שיהיה ברשת חומר איכותי בעברית. אבל זה אותו עיקרון, תבין באנגלית אז תבין בעברית.

  7. 1. האתר https://illimitablemen.com, אכן מאוד מרחיב ידיעות ויסודי.
    ואני כן שלפתי את הדוגמה לעיל על ה-" כן, בתחת בבקשה!", ממנו.

    לוקח זמן לעכל אותו, הוא די כבד למתחילים, ועדיף לנחות קודם פה במאמרים שלך.
    אם הייתי מדרג את קושי המילים באנגלית, לפי שימוש שלי במורפיקס באתרים: האתר שלו הכי קשה ואז רוייסי ואז רולו.
    בכל אופן מומלץ. דרגת קושי בינוני עד קשה. 😉

    2. אמרתי: "חבל שאין תקשורת כנה", בפרשנות דמיונית שלי של עולם שונה משלנו. מן בדיחה כזאת עם עצמי. אבל אני לחלוטין מבין שזה לעולם לא יהיה. כאמור, רשמתי shit-test for life.

    אני עוד לא בחנתי את המושג "כנות" לגמרי, אבל האינטואיציה שלי אומרת שכנות מלאה, בכל מובן המילה, כהתנהגות וכתקשורת תמידית, היא לא נכונה תמיד ולעתים מסוכנת וגורעת.
    אבל זה רק בשלבי בנייה במוח שלי.

    3.הילד השמן. אם הוא חזק בלענות לאחרים הוא יעבור את הטסטים אבל עדיין ***יישאר שמן***.
    ציטוט שלי, ואני עומד מאחוריו. אני מכיר כמה שמנים שממש יודעים לענות על שיט-טסטים (ואפילו בנות מקרקרות סביבם, כמו בתמונות), הם די מקבלים את היותם שמנים, ופה הם בבעיה בריאותית… שנים שהם לא עשו עם הגוף שלהם משהו, חוץ מלאכול.

    סבבה להם עם עצמם, מי שמגיב להם הם מחזירים לו אש, אבל הם נשארים שמנים בסוף היום.

    חבל בשבילם, כי הם מפסידים את ה-looks, שהוא גם חשוב כחלק מפקטורי משיכה.

    תגובה לעניין, אלפא, תודה וחג שמח.

  8. Prime:

    שלא תחשוב ששחכתי שנתת לי הצצה למדריך לפני כולם. אני עד עכשיו מעריך שעשית את זה בשבילי. 3>

    דרך אגב, ראיתי שפרסמת אותו באיזה פורום אמריקאי של PUA והוא לא קיבל תגובות נלהבות כי אין שם הרבה פעילות (ממה שראיתי זה אתר די מת). נראה לי שאם היית מפרסם את המדריך בדף הרד פיל שיש ברדיט הוא היה מקבל הרבה יותר הערכה בעיקר כי רוב חברי הקהילה שם דנים בחיי הכושר באופן די קבוע ואף מפרסמים כל מיני עצות ומיני-מדריכים בעצמם.

    עדי:

    במקרה של הדוגמא שנתת אני תמיד אהבתי להשתמש בגרסה משתנה של התשובה הבאה..

    מישהו אגרסיבי: "אתה רוצה שאני אזיין לך את הצורה?!"

    אני: "אתה מחמיא לי, אבל אני לא ממש בקטע שלך בדרך הזו."

    או..

    אני: "לזיין לי את הצורה? לפחות תיקח אותי לארוחת ערב קודם.."

    יש סיכוי שהוא יעזוב אחרי ההשפלה שמיוחסת עם העקיצה המרומזת או שהוא גם יכול לתת לי אגרוף במפשעה. עד עכשיו שהשתמשתי באלו, לא קיבלתי את האגרוף. אוליי זה בגלל שאני בעל חזות מפחידה אז התוצאות יכולות להיות שונות לכל אדם.

    בהתחשב בזה שנפלתי קורבן למשפט הספיציפי הזה במהלך כל חיי, כל פעם התשובה מתפתחת למשהו חדש.. אבולוציה אכן אמיתית.

    שנינות FTWֱ.

  9. אני חייב לומר ושכחתי כמובן לציין את זה בתגובות שלי,
    מאז שהתחלתי להתאמן ולהתעצב, אנשים מתייחסים אלי אחרת, נשים וגברים כאחד.

    גברים רואים את השרירים, בתת-מודע שלהם רוצים להיות לידי ולא נגדי. "חבר ולא אויב".
    נשים שרואות את הפוטנציאל והחן, מעדיפות לחייך אלי עם גומות החן שלהם מאשר להעמיד אותי במוקד.

    במקומות שאני *מרגיש* ש-"הנה מגיע שיט-טסט", פתאום אין. יש שקט, וזהו זה. לפעמים אני אומר דברים ממש לא מצחיקים וממש חלשים, ובנות מתאמצות לעשות לי plowing להמשך השיחה שלי. במקום אחר ובזמן אחר, הייתי מקבל שיטסט לבנים (יעני: לפנים LOL).

    יש משקל לאימון ול-looks, במיוחד כרפואה מונעת.
    השיטה שלי כשהיא כרגע במבחן הזמן, היא לצמצם את המינימום ההכרחי של שיט טסטים.

    האמור לעיל לא מוכח מחקרית, סתם ניחוש שלי.

    אני שונא דרמות, בדיוק כמו BD, ולא מוצא עניין רב גם במשחק המטופש של השיט-טסט. כנראה בגלל מחסור בתגמול כימי על המשחק הזה מימים ימימה. מי שהמוח שלו *אוהב* את הגירוי של המשחק הזה, אז הוא מאוד מהר יהיה טוב בו (פריים?), המוח רוצה עוד.

    אני מבחינתי בא לסמן וי על כללי המשיכה, ולכן, כשיש לי מבחן כזה אני אומר בראש "וואי, דחיל רבאק, עוד פעם ההוא/ההיא והשטויות שלו/ה… טוב נו, agree & amplify וכו'…" אני פחות נהנה מהמשחק. כן נהנה, אבל פחות. מקווה שבעתיד אני איהנה שבעתיים.

    לא ניסיתי אך מעניין:
    מעניין אותי לדעת מה קורה כשאני call someone out על שיט-טסט במילים של "שיט-טסט".
    [אפילו אם השני לא יודע בכלל על שיט-טסטים ובטיח]

    נניח, מישהו:
    "איזה נעליים של עשירים דפקת פה!!! בטוח שמישהי פה גם תסכים שתסחוב לה את התיק!".

    אתה:
    "נו באמת, לא מאמין שאתה עושה עלי שיט-טסט…"
    או:
    "בואנה, איזה שיט-טסט גרוע… די, התעייפתי"
    או:
    "נו בחייך, אני רואה שאתה בודק אותי לראות איך אני אגיב לך, יופי באמת"

    נראה לי שזה *כן* עובר את המבחן אבל מבחינה רגשית זה מבאס את השני, party pooper vibe כזה.

    זה בגדול מציג את רוב הלך-הרוח שלי לשיט-טסטים.
    אני מבין את המשקל האבולוציוני-משיכתי של לשחק במשחק הזה, אך עדיין מנסה לקבל תגמול מוחי על להשתתף במשחק הזה. מישהו גם חווה את זה כמוני? כמו למשל לרדת ולשחק עם ילדים קטנים.

    Punk

    חזות מפחידה זה טוב. אני מניח שגם טון גברי נמוך וגם סגנון הפנים ותווי השפם והזקן מציירים תמונה במוח של האחר לגביך, יחד עם ההתנהגות שלך.

    לא יודע למה, גברים [וגם אני כשבא לי לעשות] עם קרחת, אוטומטית נראים לי יותר מסוכנים, כמובן זה בתת-מודע שלי.

  10. עדי:

    בתור גבר קירח, אני יכול לאשר ששרירים + קרחת + חזות מפחידה (בונוס) = אנשים מניחים מראש שאתה מסוכן. אחד מחבריי ראה אותי עם קרחת מחכה לו ברחוב ולפני שהוא הבין שזה אני אז הוא ניסה להזהיר אותי מהסקינהד המסוכן החדש בשכונה שלנו. משעשע.

    ובנוגע לעשות למישהו call out על שימוש בטסטים, אני מציע לך לא להשתמש במונחי גיים ורד פיל בחברת אנשים לא מודעים. הם יסתכלו עליך כמו איזה מוזר מהחלל החיצון. קרה לחבר שלי שגם קורא את הבלוג. בני אדם לא מכירים את הרעיון של הטסט, זה פשוט בא להם בטבעיות.

  11. עדי:

    >כנות מלאה, בכל מובן המילה, כהתנהגות וכתקשורת תמידית, היא לא נכונה תמיד
    >ולעתים מסוכנת וגורעת.

    מסכים איתך, באופן כללי. אני מחדד זאת: אין לי בעיה להגיד את האמת, ועם זאת, אני משתדל להגיד אותה בצורה בונה, ולא הורסת. למשל: אם אדם שמן נורא, אני יכול להגיד לו "אתה סובל ממשקל יתר, זה לא בריא, וזה לא נראה טוב. אתה יכול לצאת מזה, תתחיל תכנית אימונים." אם אני רוצה לתת לו יותר tough love אני יכול להגיד לו "תפסיק להיות עצלן." אבל אני לא אגיד לו "אתה חזיר מכוער, מי בכלל תשתין לכיוון שלך." זה לא הסגנון שלי. כל המשפטים כנים, אבל יש כנות ויש להיות מגעיל.

    >הילד השמן. אם הוא חזק בלענות לאחרים הוא יעבור את הטסטים אבל עדיין ***יישאר שמן***.

    אז שיזיז את התחת העצלן שלו לחדר כושר. תלוי רק בו.

    >סבבה להם עם עצמם

    שיחכו לגיל 50+, כשהלב חלש והעורקים סתומים, נראה כמה יהיה להם סבבה.

    >חבל בשבילם, כי הם מפסידים את ה-looks

    אכן. וזה פקטור שקל לשפר ולשמר.

    >מאז שהתחלתי להתאמן ולהתעצב, אנשים מתייחסים אלי אחרת, נשים וגברים כאחד.

    מצוין. ולא מפתיע.

    >מי שהמוח שלו *אוהב* את הגירוי של המשחק הזה, אז הוא מאוד מהר יהיה טוב בו (פריים?)

    אני טוב במשחק, ובטח לא מפחד ממנו, אבל לא אוהב אותו במובן של מחפש אותו. בבת זוג, אני רוצה בחורה מתוקה שכיף להיות איתה, לא drama queen. מישהי שתדליק אותי על סמך המראה שלה והאישיות שלה. אם מישהי מגזימה עם הטסטים, אני לא אראה בה יותר מאשר קשר קליל.

    תמיד יהיו טסטים מבחורה – אבל יש שעושות אותם באלגנטיות, ושומרות זאת למינימום (נמשכות אליך מאוד, אז אין הרבה מה לעשות טסטים), ויש את אלה שמגזימות לגמרי (גם אם הן נמשכות, הן רוצות להמשיך לבדוק את הגבר כל יום), ורק גבר שאוהב הרבה דרמה ולהחזיק את זוגתו קצר יוכל להיות איתה בקשר. אני יכול להעמיד בחורה במקום כל 5 דקות, אבל ממש לא נהנה מזה.

    אני כן נהנה לשחוט אנשים שמעצבנים אותי, ועל הדרך להעלות את הערך שלי בעיני מי שרואה. היי – הם התחילו, שלא יבואו בטענות.

    >מעניין אותי לדעת מה קורה כשאני call someone out על שיט-טסט במילים של "שיט-טסט".

    מיותר.

    שחק את המשחק, ותנצח בו. אל תקרא למשחק בשמו, זה לא ישיג שום מטרה.

    אם מישהו בא להכניס לך גול, ואתה אומר "הכנסת לי גול", זה לא משנה את העובדה שהוא הכניס לך גול. זה לא משנה את העובדה שהערך שלך עלול לרדת אם אתה מגיב לא נכון.

    אז למשל כשמישהו מנסה לעשות לך amog, או שאתה שוחט אותו, או שאתה מבריש אותו הצידה סטייל "שתוק ילדון", או שאתה מתעלם ממנו בנונשלנטיות. אבל להתחיל להרצות לו באופן טכני על מה שהוא עושה, לא ישרת שום מטרה. כנ"ל לגבי בחורות שעושות טסטים.

    Punk:

    >ראיתי שפרסמת אותו באיזה פורום אמריקאי של PUA והוא לא קיבל תגובות נלהבות

    דווקא קיבל כמה ציונים של 10 כוכבים.

    הפורום המדובר (ה-ASF החדש) הוא פורום ההמשך של מה שהיה פעם mASF, הפורום שהייתי פעיל בו. יש שם כמה מאותם חבר'ה, כולל BlackDragon. ה-FAQ שלי היה מאוד פופולרי בפורום הישן, וגם זכה למקום של כבוד בעמודים הקבועים שמומלץ לכולם לקרוא. אז שמתי אותו גם בפורום החדש, לכל המעוניין.

    >אין שם הרבה פעילות

    דווקא יש בו פעילות. אני אישית רק מבקר שם לפעמים.

    >נראה לי שאם היית מפרסם את המדריך בדף הרד פיל…

    נבדוק את האפשרות. אבל יותר חשוב לי לתרגם את המדריך ולשים אותו בבלוג.

    >"לזיין לי את הצורה? לפחות תיקח אותי לארוחת ערב קודם.."

    🙂

  12. פריים, רציתי לשאול אילו דברים כדאי לשמור "במשפחה" ו/או אצלי במוח, כך שאנשים לא ישתמשו בהם נגדי.
    כלומר, על אף שבמציאות של היום יש *חובה* לדעת לעמוד מול התנגדות ולעג, על כל פנים אנשים בעלי כוח לא חושפים הכול וסתם מתאמנים על "יכולת ההשבה" שלהם.

    השאלה שלי, מה העיקרון שמנחה אותך (ואשמח אם תשתף), לגבי מה לחשוף ומה לא בפני אחרים? אגב, זה דבר שיכול להילמד לנערים כמו מאמר זה כבר מגיל צעיר.

    תודה, עדי

  13. >אילו דברים כדאי לשמור "במשפחה" ו/או אצלי במוח, כך שאנשים לא ישתמשו בהם נגדי.

    כל דבר שאין שום צורך ממשי לשתף אותו, ועלול להיתפס באור שלילי. אם אתה רוצה לספר סיפורים שובבים, אני בטוח שיש מספיק כאלה שאין בהם משהו שלילי, אולי אף יש בהם משהו חיובי או מצחיק.

    >מה העיקרון שמנחה אותך (ואשמח אם תשתף), לגבי מה לחשוף ומה לא בפני אחרים?

    יש מעט שאני חושף בפני אנשים שלא חברים קרובים מאוד, או אבא ואמא. וגם כאשר אני חושף, אז משתדל לעשות זאת מנקודת מבט של מתמודד (תוך כדי החשיפה, כבר מספר מה אני עושה על מנת לתקן), ולא מנקודת מבט נואשת או ייללנית.

    העיקרון הזה הוא החשוב: אם כבר לחשוף, אז *מנקודת מבט של מתמודד*, ולא בייללנות וחוסר אונים. לגבי כמה לחשוף, זה כבר תלוי בך. אני ממליץ לא להרבות בחשיפה לזרים, ולשתף רק קומץ חברים מאוד קרובים, או משפחה מדרגה ראשונה.

    לגבי בת זוג – לא ליילל! *תמיד* להראות שאתה מתמודד בהצלחה עם החיים. לשתף באופן מושכל – ותמיד מנקודת מבט של מתמודד. בת זוג, הגם שאפשר למצוא אצלה חום ואהבה, היא לא הפסיכולוגית שלך, ולא כרית שתפקידה לספוג דמעות. גבר ייללן שלא יודע להתמודד עם החיים, יסונן.

    לחבר קרוב, למשל, אני יכול לספר שעבודה מסוימת עושה לי דיכאון, ושאני מרגיש לכוד, ורוצה לעוף משם, ורוצה למצוא משהו אחר להגשים את עצמי. גם עם חבר, לא ארבה בתיאורים מיותרים של הדיכאון, אבל כן ארגיש נוח לשתף אותו בצורה יותר מפורטת. לבת זוג, אני אספר שלא כיף שם (אולי אפילו רע שם), ואני מעדיף בקרוב לעזוב ולמצוא עבודה אחרת שבה אני יכול להתפתח ולהגשים את עצמי; שים לב לעיקר הדגש על הפתרון לבעיה ועל הגשמה עצמית, ולא לשקוע בתיאורים מיותרים של דיכאון במקום העבודה. לאדם זר לגמרי, ייתכן שאני אספר רק ש"הייתי בעבודות יותר מעניינות" ושאני בקרוב אחפש עבודה אחרת.

  14. קשה להסביר במילים את הניואנסים שאני רוצה לומר. אך אנסה.
    כתבתי למעלה שיש הבדל בין שיט-טסט לבריונות ברשת. ההבדל הראשוני הוא הלחץ שמופעל על המוח לראות כמה זמן לוקח לך להגיב ואיך אתה מגיב.

    הנקודה הזו מעניינת, ואני רוצה לקשר ולהתייחס למאמר של רולו של שנה ד', על אף שאיני קורא באופן הדרגתי. מאמר בשם: The Art Of AMOG, ושם משתמש בשם YaReally, שאני די חושב שזה טיילר מ-RSD, כותב את הדברים הבאים באחת התגובות לפוסט:

    This guy isn’t going to punch me because all I’ve really done is come in and compliment him and tell him his suit is awesome. Hell, often he ends up offering me a drink lol…But I know where he’s likely to freeze up momentarily and allow me a chance to make my moves before his brain has caught up because I’m executing a very purposeful plan so I’m already a few more steps ahead before he catches up and he has to react to me.

    1. הוא כותב ש-"הוא בא מוכן עם תוכנית אז הוא כמה צעדים לפני הבנאדם השני ולכן השני *מגיב* לו", ובעצם הערך של האדם השני יורד בעיני הבחורה.

    כפי שרשמתי באחת התגובות שלי לעיל, כשאני מכין את עצמי לכך שאנשים ירדו עלי [גברים], אז יש 2 תהליכים שאני מרגיש, אחד סטרס בינוני, כאילו דריכות. הדבר השני זה שהמוח "נכנס" למצב קונוטציות, וכאילו אני מצליח לעשות Agree & Amplify בלי שום בעיות.

    הדריכות מתישה אותי, אתה לא חווית או מכיר מישהו שחווה דבר כזה? כאילו אני משלם מחיר על התגוננות. אין דרך אחרת להתמודד מול AMOG? הייתי שמח שתראה סרטון של מישהו שמגיב בצורה נונשלנטית ל-AMOG, פשוט זה גם קשה לביצוע בלי reacting.

    איך אני בעצם משקיט את ה-reaction שלי לאנשים מסביב? זו השאלה הגדולה.
    למה המוח שלי מזהה כמצב קריטי הערה מהבוס, בעוד שאותה הערה תצא מקבצן ברחוב כלל לא תשפיע עלי? איך אני שולט במוח?
    לא סתם שאלתי אותך בעבר על להתייחס לנשים כאל ילדים ***מראש***, כי זה מוציא את הרוח מהמפרשים, ובעצם כל דבר לא משפיע כי ילד לא משפיע עלי [כמו הקבצן].

    2. בסרטון הזה https://www.youtube.com/watch?v=G2H9o6z1oKU
    טיילר/(YaReally???) מ-RSD מראה בדיוק דוגמה איך זה נראה מול הבחור ש-Lording את המסיבה עם פוסטרים שלו בכל המקום, ועדיין מקבל ממנו בראש.

    המחשבה הזו מלחיצה. זה רק אומר שעד גיל 35 עד שאצבור ניסיון רב בעצם, כל ה-HB9/10 שאם אני אצא איתם ילכו עם האלפא הראשון שאני react to him.

    אז מה אנחנו עושים? איך אני מגן על עצמי? איך אתה שיצאת/יוצא עם HB9 יוצא לבלות איתה כשאתה יודע שגברים יבואו וייטפלו אליך, קל וחומר אליה? מה האסטרטגיה?

    אני יודע שזה מסורבל טיפה, ושיש פה ביטויים מתקדמים כמו reacting ו-self-qualifying [בסרטון], אבל אני מגיל 15, מ-2007 רואה rsd ונדפק לי המוח כבר מרוב תיאוריה. רציני. נדפק. יכול להיות שאני בשאלות שלי רומז על כך שפספסתי משהו יותר חשוב? שאני מכוון למקום אחר?

    תודה, עדי

  15. בעיקרון אני מסכימה עם רוב הדברים שאמרת אבל הבעיה היא שלא תמיד אפשר ליישם אותם במבחן המציאות.
    לגבי אינטרנט וטרולים זה יותר פשוט, אפשר להתעלם ואפשר לענות בשנינות ונגמר הסיפור.
    אבל לגבי בריונות בחיים האמיתיים הדברים יכולים להיות הרבה יותר מורכבים כי המציאות שלנו היא לא שחור ולבן.
    למשל לגבי בריונות וחרם בבית ספר, אפשר ללמוד הגנה עצמית ואפשר לא להיות חברים של מי שלא מדבר איתך כשיש חרם אבל בשביל ילד בית הספר הוא כל העולם שלו ואין לו לאן לברוח הוא פשוט נמצא שם לבד.
    קרה לי בגיל 19 שהייתי חברה של מישהי ורבנו ואז היא הפסיקה לדבר איתי ואמרה לכל החבורה לא לדבר איתי, אז ראיתי בכך הזדמנות להכיר חברים חדשים ובשלב מסוים היא רצתה לסיים את החרם אבל אני לא רציתי כי הבנתי שיש לי חיים בלעדיה ובלי החברים שלה אבל זה בגלל שכבר סיימנו את התיכון והבנתי מן הסתם שיש בישראל 5 מיליון אנשים להתחבר איתם כך שאני לא חייבת להישאר בקבוצה שבה לא מוכנים לאהוב אותי בלי תנאים.
    אבל בשביל ילד אין 5 מיליון ישראלים שיכולים להיות חברים שלו, יש 25 ילדים בכיתה ואם רובם ככולם החליטו לעשות עליו חרם ולפגוע בו פיזית ומילולית הוא עדיין חייב להגיע כל יום לבית הספר
    אז הוא מבין שכל הילדים בכיתה או רובם לא רוצים להיות חברים שלו, אז מה הוא יעשה יתעלם מהם? הוא ימשיך להרגיש לבד.
    ינסה לשכנע אותם? ברור שזה לא יעזור
    ירביץ להם? אז יכול להיות שרק יציקו לו עוד יותר, אם ייתן מכות לבריון אחד ואז יבואו האחרים להרביץ לו ביחד עם הבריון והילד לא יוכל להרביץ לכולם לבד.
    וגם אם יצליח להחזיר מספיק חזק כדי שיפסיקו להציק לו הוא בכל מקרה כבר אמור להבין שאלו לא חברים שלו.
    לענות בשנינות? לא לכולם יש יכולת ביטוי טובה, ולפעמים זה עוזר ולפעמים הבריונים בכל מקרה מוצאים דרך לצחוק עליו עוד יותר.
    למצוא חבר מכיתה אחרת? לפעמים זה מתאפשר, אבל ברוב המקרים לילדים מכיתה אחרת כבר יש חברים מהכיתה שלהם.
    אז לפעמים אין באמת דרך יעילה להתמודד עם דחייה חברתית ובריונות חוץ מלעבור בית ספר/ להחליף מקום עבודה שזה אומר לברוח.
    בקשר לסרטונים זה רק הוכיח לי שהישראלים סובלים מרגישות יתר בצורה מעוררת גיחוך, האמריקאים לעומתם הם כוכבים אמיתיים.

  16. האמת שעל אף הפרקטיקה הבעייתית ביום-יום, זה הכי קרוב בנמצא שאפשר לעשות.
    בית ספר זה פשוט דבר שצריך לעבור. אחר כך [גיל 18/אחרי צבא] אפשר לפתוח דף חדש, להמציא את עצמך מחדש ולבחור כאוות נפשך את החוג החברתי [ואפילו המשפחתי] שאת רוצה.

    מאחר שזה נשמע בעייתי מדי לעבור בית ספר על כל גל של בריונות בשגרה,
    ומאחר שלחיות בסבל בשקט זה גם לא נשמע אטרקטיבי לכל הפחות, עדיף כבר מהגיל הזה לעבוד עם הילד [וגם בשביל ההורים] על יכולת השנינות, על הביטחון העצמי, על התכונות שבאמת ירוויחו אותו לשנים הבאות ואיפה שהוא לא יצעד, לכן המדריך הזה הוא מסע משותף גם להורים וגם לילדים יחדיו. רוב הילדים בכיתה ו' לא יגיעו למאמר הזה כמעט, ואלו שכן לא יבינו את רובו, ואלו שיבינו יהיו חלשים מדי ליישמו.

    הדרך הכי טובה להורה לחזק את השנינות של הבן שלו זה פשוט לתגמל אותו על כך, ולחזק אותו שהוא בסדר שהוא עונה להם, ושאין צורך לרחם על אכזרים.
    אמונות [beliefs] שמשתלבות עם מעשים [actions] יוצרות מערכת מנטלית חזקה אצל הילד.
    ברור שאם בציבור דתי-ממלכתי שבו מתגמלים ילד על התנהגות חלשה כאילו היא חזקה, לדוגמה: ללמוד לסלוח לאחר מקבל נקודות זכות שם, *בלי* היכולת לדעת להגיב כש-***כן*** צריך. אז החינוך נופל לפח.

    בית ספר זה מקום מעפן ברובו מבחינה חברתית. ברירת המחדל של בית ספר זה שהוא מחזק את החזקים ומחליש את החלשים, הוא פועל ממש כמו הטבע, אין עדיפות לחלשים שם.
    מי שחלש בבית הספר, גם אם יפנה למנהל/מורה יצא "מלשן", ואף ילד לא ירצה להיות חבר שלו ביום שאחרי. הוא יכול להמשיך להיות חבר של המנהל, אבל הוא 24/7 עם חבריו לכיתה. אין לאן לברוח.

    מה שכן, חוגי קרב מגע, והיאבקות קרקע, אכן מחזקים את הסטטוס החברתי [אפילו בגלל הדימיון של אחרים] מה שמאפשר גם לחלשים גישה לרווחה ולכבוד חברתיים גבוהים יותר משלא נרשם לחוג כזה או אחר.

    נ.ב – קראטה זה חארטה, אם כבר אז הולכים לדברים היותר מסוכנים, כפי שציינתי.
    עדי

  17. עדי:

    >הלחץ שמופעל על המוח לראות כמה זמן לוקח לך להגיב ואיך אתה מגיב.

    מי שמפנים את כללי הבסיס, יגיב באופן מהיר וטבעי. בהתחלה, תרגיש לחץ מסוים. ככל שתצבור ניסיון, זה יהפוך לטבע שני, ואף ראשון.

    >הוא בא מוכן עם תוכנית… לכן השני *מגיב* לו

    מה שחשוב זה *איך* אתה מגיב.

    >דריכות מתישה אותי, אתה לא חווית או מכיר מישהו שחווה דבר כזה?

    החדשים לגלולה האדומה עלולים לפתח רגישות יתר לדברים חדשים ששמים לב אליהם. "הוא עושה עלי AMOGing!!!". "היא עושה Shit Test!!!". עם זאת, ככל שאתה צובר ניסיון ובטוח ביכולות שלך, אתה יכול להיות רגוע וחביב, עד שאתה מזהה משהו הדורש תגובה, ואין צורך להיות דרוך כל היום.

    >למה המוח שלי מזהה כמצב קריטי הערה מהבוס

    כי אתה מרגיש שאתה תלוי בו. כמו ברומנטיקה, גם כאן גישת השפע תועיל, לדעת שיש לך הכוח והכלים למצוא מקום עבודה אחר אם אין הערכה. תזכור שמרכז החיים זה אתה, זה שאתה מקבל הוראות עבודה מהבוס, לא אומר שהוא אדם יותר טוב ממך. לי אין בעיה להגיד לבוס "תפסיק לצעוק" אם נעבר גבול הטעם הטוב.

    >בסרטון הזה…

    סרטון מעניין, ניתוח מעניין, ועם זאתף כל זה לא רלוונטי מול גבר מבין עניין. הבעיה של הבחור השני? הוא היה נחמד מדי ("This guy isn’t going to punch me…"). אבל למה להיות נחמד למי שבעצמו עושה לך משהו לא נחמד – לוקח את תשומת הלב של הבחורה שאתה מחזר אחריה?

    לי לא הייתה שום בעיה, ברגע שאני מבין מה הוא עושה, להגיב באחת ממספר דרכים, החל ממנומסת (אבל אסרטיבית), וכלה בדומיננטית, ששמה לו סוף (והיו מקרים מעולם):

    -פשוט ומנומס: "היי חבר, אני רוצה שתיתן לי ולבחורה קצת מרחב, תודה.", ולחזור לדבר עם הבחורה, מתעלם ממנו.
    -לנצל את ההזדמנות להתקרב לבחורה בעצמי, escalation, ולשלב עם קצת הומור: שם עליה יד ואומר לו "היי, אני יושב פה עם הבחורה החמודה הזו, אני רוצה להתקרב אליה, אל תפריע לי, אל תהייה קוקבלוק".
    -לעקוץ: "אתה מכיר את הקטע הזה שאתה מדבר עם בחורה חמודה (גם כאן אתה יכול לשים עליה יד, escalation), ובא איזה נודניק ומפריע לך?"
    -פשוט להגיד לו "אתה מפריע לנו." כי זה בדיוק מה שהוא עושה, והוא יודע את זה, אז בשביל מה אתה צריך להיות מנומס ולסבול את זה.

    שים לב שבתחילת הווידאו, הוא מברר אם הם חברים או לא. הייתי רוצה לראות אותו, גיבור גדול, ניגש כאן בישראל לחברה של איזה ערס מבת ים, ומנסה לקחת אותה מולו. שיגיד ביי ביי לראש שלו, כי הוא תכף יעוף לו מהכתפיים. הערס *כן* Punch אותו על דבר כזה.

    >איך אתה שיצאת/יוצא עם HB9 יוצא לבלות איתה כשאתה יודע שגברים יבואו
    >וייטפלו אליך, קל וחומר אליה? מה האסטרטגיה?

    אם היא חברה רצינית, והיא מאוהבת בי, היא תסנן את הגברים בעצמה. יצאתי עם בחורות שגברים התחילו איתן על ימין ועל שמאל. אפילו כשאני הייתי איתה. נשארתי רגוע, כי ידעתי שהיא תסנן אותם. היא פשוט אמרה להם בנימוס "אני פה עם חבר שלי." אתה, תהייה הגבר הכי מושך שאתה יכול להיות, ותמצא בת זוג מתאימה שיש ביניכם כימיה מצוינת. לא תצטרך לדאוג מגברים אחרים. Mate Guarding אקטיבי זה לגברים חסרי ביטחון או לבחורות שאוהבות דרמה, וממילא לא מתאימות לקשר רציני. בחורה מאוהבת, כל עוד אתה נשאר מושך בשבילה, תעשה *לעצמה* mate guarding.

    >נדפק לי המוח כבר מרוב תיאוריה.

    אני עוסק בכללי הבסיס, ומפתח את הדרך הנכונה להתנהג ולחיות מהבסיס כלפי מעלה. גם כשאני מדבר על כללים יותר מורכבים או תיאוריות מורכבות, הם תמיד יהיו מבוססים על כללי הבסיס. כל הדיון על AMOGing ו-Shit Tests מתנקז לכלל: מרכז החיים זה *אתה*. מישהו עושה משהו שמסיט אותך מהמרכז שלך? תגיב בהתאם. להיכשל בשיט טסט פירושו לבטל עצמך מול הבחורה (אתה כבר לא במרכז). לתת למישהו ל-AMOG אותך פירושו שהוא מסיט אותך מהמרכז. כשאתה מבסס את ההבנה שלך על כללי בסיס אלה, יותר קל להבין ולהפנים. כשאתה חי לפי כללים אלה, אתה מתנהג בצורה הנכונה באופן טבעי.

    +1 על התגובות בנוגע לבריונות. עם זאת:

    >בית ספר זה מקום מעפן ברובו מבחינה חברתית.

    אני נהניתי בביה"ס כי הייתי אדם חברותי וידעתי להתמודד עם בריונים. מי שנותן לאנשים לדרוך עליו זה ימשיך כל החיים, לא רק בביה"ס.

    >קראטה זה חארטה…

    אבל גם זה עדיף מכלום. שילוב של אומנות לחימה כלשהי, וחדר כושר, יעשו פלאים לביטחון העצמי וליכולת להתמודד.

  18. ויקי:

    >למשל לגבי בריונות וחרם בבית ספר, אפשר ללמוד הגנה עצמית ואפשר לא להיות חברים
    >של מי שלא מדבר איתך כשיש חרם…

    הנה, את רואה שהפתרון כן פשוט.

    >בשביל ילד בית הספר הוא כל העולם שלו ואין לו לאן לברוח הוא פשוט נמצא שם לבד…

    אם לא מוקדם מדי להיות בריון ולעשות חרם, אז לא מוקדם מדי ללמוד איך להתמודד נכון. ביה"ס זה לא כל העולם. יש חוגים, יש תחביבים, יש מסגרות אחרות. עם זאת, צריך ללמוד להתמודד, כי מי שנותן לאנשים לדרוך עליו בביה"ס, ייתן להם לדרוך עליו בכל מקום.

    >קרה לי בגיל 19…

    אז את אפילו יודעת אישית, שיש דרך נכונה להתמודד.

    >בשביל ילד אין 5 מיליון ישראלים שיכולים להיות חברים שלו, יש 25 ילדים בכיתה ואם רובם ככולם
    >החליטו לעשות עליו חרם…

    אז הם רובם ככולם זבל של אנשים, ולעולם לא מוקדם מדי ללמד את הילד לסנן זבל מהחיים שלו.

    >ירביץ להם?

    ***אך ורק כהגנה עצמית***, אם מישהו מתקיף.

    >יבואו האחרים להרביץ לו ביחד…

    זה כבר שלב שאפשר בהחלט לערב משטרה.

    >לענות בשנינות? לא לכולם יש יכולת ביטוי טובה…

    אז מפתחים אותה. ובשביל זה נועד המאמר.

    >בקשר לסרטונים זה רק הוכיח לי שהישראלים סובלים מרגישות יתר בצורה מעוררת גיחוך,
    >האמריקאים לעומתם הם כוכבים אמיתיים.

    אכן. ניסו לפעול נגד אלימות רשת עם הסרטון, ובפועל, רק לימדו אנשים איך להיות תולעת. הכוונה טובה, הביצוע נוראי. ואת זה המאמר שלי בא לתקן.

  19. פריים, תגובה מעניינת, כתבת לעניין.

    שמתי לב שרוב הפעמים הכלל: "מרכז החיים זה *אתה*" בא לידי ביטוי כתגובה למקרה או לשאלה הנשאלים.
    הייתי יותר משמח [בגלל שזהו הכלל *המרכזי* בהחלט בין כל הכללים ותתי-הכללים שלך] להבין מן *היסוד* משפט זה.

    מרכז החיים זה אתה, זה 4 מילים שניתן לפרש להמון כיוונים. ואני בטוח שלך, פריים, זה מובן מאוד, חרף זאת, לי זה עדיין לא מובן.

    הסבר:
    מרכז, לעתים מתפרש כ-אגו. "אגו", גם היא הגדרה לא אחידה וברורה. מרכז, אומר להילחם, לפעמים לנטוש. לא תמיד ברור, אם לא יהיה מאמר עיקרי נצטרך לאסוף FAQ ענקי שלך וזה בעצם לא משרת את המנגנון של "כלל", שאיתו אוכל לקחת לכל מקום שאני הולך בכל שפה ומדינה.

    לעומתו, כלל אחר כמו: "כימיה היא תהליך רגשי מהיר ואוטומטי, המתקיים בהינתן הפקטורים הנכונים." – לא משתמע להרבה פנים, הוא מובן, נקודתי, ספציפי ומוגדר. אפשר להכחיש אבל זה עדיין יתקיים.

    עוד כלל מוגדר: "אין רק מלאכית יחידה ומיוחדת ®" אחת בכל העולם. – כמו כן, ברור, מובחן היטב ומעביר את המסר.

    חוץ מ-"מרכז החיים זה אתה". לא ברור, ערפילי, ומקיף הרבה מדי אפשרויות. בדיוק בגלל זה קשה לי להכווין אותך למקום בו יש לי קושי להבין אותו.
    אולי השאלה האפשרית היא: "מתי אני חורג מכלל זה, ובעצם פוגע בעצמי?" -ייתכן שהיא הכיוון, אך אינני בטוח, דעתך?

    עדי

  20. לאחר רפרוף נוסף בכמה רשומות שלך, עלתה בחכתי מילת המפתח שדווקא אינך מרבה להרחיב על המנגנון שלה, ואיך להתייחס אליה.
    המילה: "הגשמה עצמית", דהיינו Self-Actualization.

    ואולי זה החומר שכדאי להרחיב עליו, על איך להגשים את עצמך בעולם מלא של Social Programming. אני חושב שזה לא ברור מאליו ויש קושי לאדם להגשים את עצמו, להתחבר לעצמו, להכיר את עצמו.

    אם זה היה פשוט, היינו כולנו עושים את זה. אבל כולנו פה כי אנחנו לא רודפים אחרי השאיפות שלנו [נו… חוץ ממך פריים]
    זה יכול להיות מאמר-בסיס מעולה לגברים.

    סיטואציה שלא מתרחשת: בית ספר תיכון, כיתה י"ב, נכנסת המורה ואומרת: "עידן, איך אתה מתכנן להגשים את עצמך? אילו דמויות מעוררות בך הערצה ואתה רוצה להידמות אליהן? מהן השאיפות שלך בחיים? מה האידיאל שאתה רואה בחשוב ביותר?"

    סיטואציה חלופית: "עידן, תכניס את הפלאפון לתיק, הגעתי לכיתה, בוקר טוב!"

    אם בבסיס מדובר, אז על הבסיס צריך לדבר הרבה. לטחון אותו. רוב השאלות גם פה, וספציפית באסק-פיפל, חוזרות על עצמן בלופים בצורות דומות. וניתן לפתור את השואל בניסוח כזה או בזריקת כלל ברזל.

    השאלה החשובה היא: "איך אני מגשים את עצמי בתור גבר?"
    חייב מאמר.

    Extras: [דגשים בכוכביות שלי]

    מאמר שני שלך, שיחה עם הבחור ט', אמרת לו, ציטוט:
    "עד שאתה לא תהייה שלם עם עצמך, יהיה לך מאוד קשה למצוא ולהחזיק זוגיות… למה שלא תשים את עצמך בעננים? תשקיע בעצמך יותר… ובאופן כללי, ***ללמוד*** ליהנות מהחיים שלך בזכות עצמם, כדי לשדר דברים יותר טובים כשאתה בחברת אנשים."

    צריך להרחיב על הבסיס, אני מוצא עצמי מתחבט איך אני כובש את העולם, לא מובן לי מה בדיוק אני צריך לעשות. אפילו בשביל עצמי. רובנו לא מחוברים לעצמנו שנשאל את השאלות הנכונות.

    עדי

  21. שני דברים:
    1. שוב, הכותרת לא עושה צדק עם החשיבות הגדולה של המאמר, יש פה הרבה יותר מבריונות רשת.

    2. הקרב בין גברים שתארת, שמשמש למעשה ליצירת חברות אמת בין הגברים, הוא אחד המוטיבים העיקריים בסרט שאני בטוח שאתה אוהב (מועדון קרב), ואני יכול להבין את הקסם שבו.

  22. שבוע טוב חברים,

    מבולבל:

    >יש פה הרבה יותר מבריונות רשת.

    אכן. גם ברשת, גם במציאות, הטיפים כאן יכולים לעזור להתמודד בכל מצב.

    >הקרב בין גברים שתארת, שמשמש למעשה ליצירת חברות אמת בין הגברים…

    אכן. פעם גברים ידעו ללכת מכות בכבוד. להוציא אגרסיות, ולהירגע. משהו שקצת חסר באווירת הדקירות של היום, בה עליך להיזהר שבעתיים.

    >מועדון קרב

    סרט מצוין! חוץ מאיזה אמרה שם ששיפור עצמי זה שטויות והרס עצמי זה טוב (הוא כנראה הזה כשאמר זאת בסרט…), שהרי אני בהחלט בעד שיפור עצמי. אני מאוד אוהב את הסרט. יש שם דוגמאות מעניינות להתנהגות גברית וכריזמה.

    עדי:

    >מרכז החיים זה אתה, זה 4 מילים שניתן לפרש להמון כיוונים.

    כל עוד הכיוון משאיר אותך במרכז!

    ניתן לפרש את הכלל בכל מיני דרכים בכל מיני סיטואציות. אינני יכול ללמד את כל הסיטואציות האפשריות שקרו ולא קרו; אני יכול להסביר על הכלל, לתת כמה דוגמאות, ולכוון בכיוון הנכון.

    למשל, מהו shit test בראי הכלל? משהו שמסיט אותך מהמרכז אם אתה נכשל.

    מהו Betaization? מהו Pedestalization? זה לשים מישהי במרכז היקום שלך ולסגוד לה, תוך שאתה מבטל עצמך ומסיט עצמך מהמרכז.

    מהו מרדף? לשכוח שאתה המרכז, ולרדוף אחרי מישהי שלא מחזירה לך אהבה תוך שאתה הופך אותה למרכז.

    >כימיה היא תהליך רגשי מהיר ואוטומטי

    גם כלל זה ניתן לראות בהרבה סיטואציות. למשל מרדף מהווה עבירה גם על כלל זה. לו הייתה רוצה, זה היה קורה; אם אתה רודף אחריה למרות שהיא לא רוצה, אינך מבין כימיה מהי.

    >"אין רק מלאכית יחידה ומיוחדת ®"

    זה אכן כלל מאוד פשוט וחד משמעי. יש הרבה בחורות חמודות בעולם, שיכולות להתאים לך; אין טעם להיות אובססיבי על אחת שבורחת. ניתן לראות כלל זה כקשור למרכז החיים זה אתה; אם אתה שם מישהי במרכז היקום שלך כאילו היא מיוחדת, ומבטל את עצמך, אתה כבר לא במרכז.

    ישנם כללים שהם קונקרטיים וקלים להבנה. בדרך כלל אלה נגזרות ספציפיות של כללים בסיסיים, אך סיטואציות אלה כה נפוצות עד כי הן מצדיקות התייחסות פרטנית ודיון בצורת כלל. אל תרדוף, כלל קונקרטי, יכול להיחשב נגזרת של מרכז החיים זה אתה, כלל בסיסי.

    >חוץ מ-"מרכז החיים זה אתה"… מקיף הרבה מדי אפשרויות.

    זה אחד הכללים החשובים ביותר החולש על הרבה מאוד סיטואציות, והרבה כללים קונקרטיים נגזרים ממנו, טבעי שיהיו הרבה אפשרויות. עליך להפנים את עיקרון הבסיס, וממנו להקיש על כל סיטואציה בחיים. האם אני מבטל עצמי בפני מישהו או מישהי? האם אני גבר שמגשים עצמו וגורם לאנשים להתקרב אליו, כמו שכוכבים רוצים להתקרב לשמש? זה כלל די פשוט כאשר חושבים עליו כך.

    >מתי אני חורג מכלל זה, ובעצם פוגע בעצמי?

    כל פעם שאתה מבטל את עצמך, רודף, מתרפס, נכשל ב-shit test, לוקח ללב, אתה נותן למישהו אחר לשלוט לך בחיים ומסיט עצמך מהמרכז.

    >איך להגשים את עצמך…

    כוונתי במושג זה במשמעותו הפשוטה. ליהנות מהחיים, תחביבים, עבודה וקריירה, לימודים. כל דבר שמעשיר אותך.

    >על הבסיס צריך לדבר הרבה.

    כל פעם שאני מנתח משהו, אני מקשר היכן שניתן לאחד מכללי הבסיס. כך, הקוראים מפנימים את משמעות הכלל.

    >אני מוצא עצמי מתחבט איך אני כובש את העולם, לא מובן לי מה בדיוק אני צריך לעשות.

    זה מסע, חבר. אף אחד לא יכול להגיד לך חוץ ממך, מה אתה רוצה בחיים. תתנסה בכל מיני דברים, תנסה כל מיני תחביבים, תלך לימים פתוחים בכל מיני פקולטאות, תצא לכל מיני בילויים. תקרא, תראה תכניות, תגלה מה אתה אוהב. רק אתה יכול לדעת לאן מועדות פניך.

  23. פריים, עבר זמן רב מאז המאמר הזה ואני נתקל בקושי ביישום.

    רמת השנינות שלי עלתה ב-5 רמות והיום אני בטוח ביכולת שלי לצחוק על אחרים.
    כלומר, יש לי חוש הומור ברמה דומה לסטנדאפיסטים, ואני מסוגל להצחיק ולצחוק על אחרים.

    עם זאת, סף הרגישות שלי לא ירד ואני מוצא את עצמי נפגע בסיטואציות כאשר אני *לא מוכן* לזה.

    אני אתן דוגמה:
    נניח שיעור. ואני לומד איזשהו משהו מהספר תוך כדי שיעור אני מרוכז בספר, ואז המרצה אומר עלי משהו [נשמע בטון כמו עקיצה], כשאני מרים את ראשי אני רואה שלל עיניים של חבר'ה מהכיתה מסתכלים עלי ורוצים לראות איך אני מגיב [וזה אומר שאני מודע לתרחיש] למרצה.
    עד כאן, זה רגיל, זה יכול היה להיות אני, או כל אדם אחר מהכיתה, הבעיה שלי היא שאני לא מצליח לבצע Switch מהספר לכל הדאחקות והעקיצות.
    ואז גם אם אני לא מגיב, אני נראה כאילו אני בשוק ואני כמו "נתקע" ואם אני מגיב זה תגובה מוזרה לאללה, כאילו אני בכוח מגיב משהו כי אני "צריך להגיב" ואם אני לא מגיב, זה נראה שרגשית אני נכביתי.

    המוח לא הצליח לתת לי איזה פיסת קונוטציה לעבוד איתה. ובגלל המודעות שלי לכך שאחרים צופים והערך החברתי שלי תלוי גם בזה, אני חושב שאני מאבד את זה מול כולם ויוצר רושם שלילי. ואז אני פשוט נפגע רגשית ונאטם, מה שגורם לעוד עקיצה ולעוד עקיצה אחרי זה.

    אם זאת, יש צד אחר למטבע, באותו אופן שאני מרוכז בספר והמוח לא מבצע Switch בתוכן הלימוד לעולם הדאחקות והצחוקים, אם אני באופן ראשוני *מכניס את עצמי* לדאחקות ועובר למוד של הומור ועקיצות מתחילת השיעור, אני שנון וחד כתער, ואז אני לא מצליח ללמוד, כל מה שאני רואה,
    ונתייחס לדוגמה לעיל, זה את המגרעות של המרצה, יהיו אשר יהיו, כל מיני הגזמות מתוך מה שהוא אומר ותיאור מצבים מצחיקים, ואני עוקץ אותו עד מוות, וכל פעם עולה קונוטציה חדשה, והשלכה אחורה [כמו שסטנדאפיסטים עושים] ואני מוצא את עצמי ממש מניאק, ואני מופתע איך המוח מייצר כל כך הרבה דברים לרדת על האחר. ופה אני מחזיר את הערך החברתי שלי לכאורה. ואם מישהו עוקץ אותי אני מחזיר לו מנה אפיים, רק החיסרון הוא שאני לא מסוגל לחזור לרצינות.
    ואז אני מסתכל במה שכתבת:

    >ואז להתחיל טרור עקיצות בביה"ס. לנצל כל הזדמנות כדי לקרוע אותם בשנינות. לצחוק עליהם עד כדי כך, שהם יגידו תודה כשהוא יתעייף וייקח הפסקה מהעקיצות, וידעו שלא כדאי לעצבן אותו יותר מדי.

    ואני תוהה אם אני בדרך הנכונה.
    או שאני נפגע, או שאני פוגע. בעבר הייתי רק נפגע ולא מסוגל לענות, היום אני או זה או זה.

    נראה שאני זקוק לאיזשהו כלי להוריד את הרגישות שלי בלי קשר לרמת השנינות שלי.
    אני עומד מאחורי זה שאני שנון, אבל עם זאת הרגישות גם גבוהה.

    אני ממש מרגיש שאחרי שעברתי כל כך הרבה ושפשפתי את השנינות, אני לא סומך על עצמי לא להיפגע וזה מעלה בי חשש.

    אולי משהו אחר בבסיס ההבנה שלי שגוי?
    אולי מראש צריך להתייחס לאחרים באופן אחר?
    אני שמתי לב שכשאני שם אנשים על פדסטל אפילו קטן, כמו מורים, פרופסורים, הורים, דודים וכדומה, כאילו אני נותן להם "כבוד" בין אם זה מתוך חנוך שגדלתי עליו ובין אם זה פשוט איזשהו משהו שאני חושב שצריך להיות, כמו "לכבד את הניסיון שלו" וכל זה.
    דווקא הם האנשים שמצליחים לפגוע בי הכי הרבה. או אם אני אומר זאת נכון במילים "אני נפגע מהדברים שהם אומרים לי" ואני שואל מדוע הם ולא קבצן מהרחוב?
    למה המסגרת הנכונה לכאורה, שאני מעניק לבוגרים ממני היא זו שמפילה אותי?

    באופן עצוב, אני מניח שאם אני אחשיב אותם לסתם אנשים רגילים יהיה לי קל הרבה יותר לא להתרגש מהמילים שלהם, אבל אני גם לא אעניק שוב מדרגה מיוחדת. האם זה בסדר לחשוב כך?

    אני מרגיש ממש מיואש מהסיטואציה החריגה שלי.
    בבקשה עזרה

    עדי

  24. אתה פשוט מלך. אני סטודנט שמתמודד עם הרבה הרבה הרבה צואה אנושית מסביבי ולצערי גם גר איתם ואתה מאוד עוזר לי.

  25. אני רוצה לנסות אולי לחדד משהו.. אתה מתייחס לאפשרות של חרם ושל התרחקות וירידות אצל ילדים ומתבגרים, אבל זה קורה גם אצל אנשים מבוגרים. לפי המאמר שלך התייחסת לזה רק בקטנה בסיפור האישי שלך על הניסיון חרם שעשו עליך. נראה לי שאצל סטודנטים זקנים זה חרם פשוט בלי להגיד לכולם שמחרימים את הקורבן, זה יותר כמו חרם שקט כזה, ירידות ועקיצות על הקורבן מידי פעם וכולם באופן טבעי מתרחקים ממנו. אני מנחש שזה גם יקרה במקומות עבודה או בכל מקום בו יש אסיפה של קבוצה קבועה של אנשים מדי יום (כיתה/צוות עבודה). דרך אגב ראיתי את כל הסדרה של MEAN TWEETS שהמצלת עליה וזה פשוט ענק. תודה רבה לך על הכל עזרת לי מאוד

  26. שלום חברים,

    עדי:

    >להצחיק ולצחוק על אחרים.

    לצחוק *עם* אחרים, זה יותר חשוב. תזכור שטיזינג ידידותי בין חברים זה לצחוק איתם.

    >רוצים לראות איך אני מגיב

    כל עוד אתה לא לוקח ללב, אף אחד לא ייקח לך ללב. תגיב בנונשלנטיות. בקור רוח. אפילו תגיד "קיבלתי תודה" אם ההערה מוצדקת ומלמדת משהו, ולא תוקפנית.

    >בגלל המודעות שלי לכך שאחרים צופים והערך החברתי שלי תלוי גם בזה

    אתה מתעסק יותר מדי במטא. כאילו למדת משהו, ועכשיו אתה יותר מדי נובר בחוקים. אבל אתה כבר פיתחת כישורים, אתה צריך להיות רגוע. רק תזכור, לא לקחת ללב. לא להיפגע כמו ילד קטן. אז אמר משהו, ביג דיל. תגיב, אל תגיב, רק אל תאבד עשתונות מול הכיתה. זה הכל.

    >אני עוקץ אותו עד מוות

    דווקא את המרצה? אתה יותר מדי מתרכז בסיטואציה שאחרים כנראה לא מייחסים לה כזו חשיבות. אתה מנתח יותר מדי.

    >החיסרון הוא שאני לא מסוגל לחזור לרצינות.

    חבל. עקיצה זה משהו שאתה עושה ברגע שצריך, בקטנה, ואז חוזר למה שעשית קודם. אתה כל הזמן בכוננות. אין צורך. אם יש לך הכישורים, הם ייכנסו לפעולה ברגע הנכון.

    >או שאני נפגע, או שאני פוגע.

    מה דעתך, פשוט לעסוק בשלך, ואם מתעורר הצורך, להגיב? זה מה שצריך לעשות. אתה לא צריך להיות בכוננות ספיגה כל הזמן. סתם מתח לשווא.

    >דווקא הם האנשים שמצליחים לפגוע בי הכי הרבה.

    מן הסתם אנשים שיותר חשובים לך, תהיה יותר רגיש לדבריהם. ועדיין, לא סיבה להיות בכוננות ספיגה כל היום.

    ירדן:

    טוב לשמוע שעזרתי!

    >זה קורה גם אצל אנשים מבוגרים.

    אכן, כמו שקראת בסיפור שלי. אותם עקרונות חלים כאן.

    >זה חרם פשוט בלי להגיד לכולם שמחרימים את הקורבן

    חרם זו התנהגות מסוימת, אכן, לא צריך להכריז עליה. אנשים מבוגרים לא מכריזים "חרם". מתנהגים בצורה מסוימת. צריך להתמודד בהתאם.

    >ירידות ועקיצות על הקורבן מידי פעם

    אז אחת המטרות של המאמר הזה, ללמוד לעקוץ בחזרה, ולהתייחס לכך בעקיצות בטוב טעם אחד עם השני, ולא ירידות אחד על השני. לפחות בשלב ראשון. כמובן שאם מישהו מתקיף אותך פרופר אתה יכול להעלות הילוך ולשחוט אותו בעקיצות. או להתעלם. מה שמתאים.

    >ראיתי את כל הסדרה של MEAN TWEETS שהמצלת עליה וזה פשוט ענק.

    אכן, מאוד אוהב אותה. היא מראה איך אפשר לקחת דברים בקלות ובהומור, ולהגיב יפה, ואפילו לפעמים להפוך את זה לטובתך ולזכות בנקודות בונוס.

  27. שלום אלפא. בזמן האחרון אני חווה הרבה טראש-טוק מחבר טוב שלי, שחייב כל הזמן להפגין עליונות. אני שוקל לעזוב אותו. הוא טוען שזה סתם בצחוק אבל אני (על הספקטרום האוטיסטי) כל הזמן רואה דברים כאלה כניסיון להקטין אותי. נמאס לי, אני רוצה שהחופשים לעולם לא יגיעו כי ככה יהיה לי הרבה יותר קשה להתחמק מלפגוש אותו. אני מנסה להפנים את הרעיונות שלך, שזה לא מרוע, אך לא מצליח.

    לאחר מחשבה נוספת, הבנתי שיש לי בעיה עם חוש הומור ולהבין מתי דברים נאמרים בהומור ומתי ברוע. אחל לי הצלחה בבקשה (ולא תזיקנה לי טכניקות)

  28. >חווה הרבה טראש-טוק מחבר טוב שלי, שחייב כל הזמן להפגין עליונות.

    תמיד יש לך את האופציה להתרחק מחבר שלא עושה לך טוב. אבל יש לך גם אופציה מאתגרת: להתעלות מעל הטראש-טוק שלו, ולנצל את ההזדמנויות שהוא נותן לך בשביל להפגין לסביבה שאתה יותר שנון ממנו. בשביל אופציה זו אתה אמנם צריך לעבוד על חוש ההומור שלך, אבל זו אופציה עם תמורה רבה בצידה.

    >טוען שזה סתם בצחוק

    אולי כן, אולי לא. לא משנה את העובדה כי אם תתעלה עליו, אתה תקבל תגובות טובות מהסביבה.

    >אני (על הספקטרום האוטיסטי)

    ידוע לי כי אנשים על הספקטרום עלולים להתקשות בהבנת ניואנסים חברתיים והומור. עם זאת, זה לא בלתי אפשרי, ויש אפילו אנשים אוטיסטים מצחיקים.

    >כל הזמן רואה דברים כאלה כניסיון להקטין אותי.

    תתפלא כמה אנשים שאינם על הספקטרום מרגישים כך, ואף סובלים מחרדות. כל אחד יכול ללמוד להתמודד יותר טוב עם חרדות אלה, ואף להתעלות עליהן. עם מספיק חוש הומור, כל הקנטה הופכת להזדמנות לעקוץ חזרה, להתעלות, ולזכות בפופולריות מהסביבה הודות ליכולת זו.

    >אני מנסה להפנים את הרעיונות שלך, שזה לא מרוע

    תנסה להתרכז פחות ממה זה נובע, ויותר בהתמודדות עצמה. הרי גם לאנשים שעושים זאת מרוע אפשר להגיב יפה ולהתעלות ולזכות בהערכת הסביבה.

    >הבנתי שיש לי בעיה עם חוש הומור ולהבין מתי דברים נאמרים בהומור ומתי ברוע.

    תמיד כדאי לתת את ההנאה שבספק שמא הדברים נאמרו בתור טראש-טוק ידידותי, ולעקוץ חזרה באותה רוח, אלא אם יש סיבה חזקה להאמין אחרת (למשל, היה ממש רציני בטון הדיבור עם הבעות פנים מאוד רעות שמרמזות שהוא ממש מתקיף, להבדיל מעוקץ או מקניט-לייט), המצדיקה להתרחק מאותו אדם. מן הראוי לציין, שאפילו אם מישהו ממש רציני ומתקיף, אפשר לעתים לעקוץ אותו בהומור בחזרה, ולזכות בהערכת הסביבה – לפני שאתה מתרחק ממנו בגלל אופיו ההתקפי.

    >אחל לי הצלחה בבקשה

    מאחל לך הרבה בהצלחה, יש כאן במאמר הרבה כיוונים והצעות לשיפור ההומור ויכולת העקיצה שלך, אני בטוח שתשתפר!

  29. שמע אתה תותח ועושה שירות מדהים איזה יופי שאתה חולק את הידע שלך עם אחרים. אני שנים עקבתי אחריך בASKPEOPLE (עכשיו רק כותב PRIME ALPHA ASKPEOPLE פעם בכמה זמן ועובר על דברים שרלוונטיים לי כדי שיכנסו לי למוח יותר ויותר). כל כך צדקת כשבפוסט לפני כמה שנים כתבת על כך שאין אחת יחידה ומיוחדת אחרי פרידה קשה שהייתה לי. השנתיים האחרונות אני קורא קורי וויין שאני בטוח שאתה מכיר (אגב הייתי שמח שתדגיש את החשיבות של לקרוא משהו מספר פעמים כדי שייכנס למוח,למרות שאתה הרבה פעמים רושם דברים דומים במילים שונות שזה גישה מדהימה), הקיצר מחכה כבר לספר שלך, הוא עוד בתכנונים? אני הראשון שיקנה. קורי מדהים, והספר של רולו לפי מה שקראתי קצת זה באנגלית קשה מאוד (ואני טוב מאוד באנגלית), ויש עוד איזה כמה שפחות הכיוון שלי עכשיו. מה שכן קראתי את הפוסט הנ"ל לראשונה אחרי 4 שנים (זוכר את זה כשהייתי בקולג' בארה"ב והיה יום כיפור והדפסתי את כל זה ואז הבנתי וואו כמה כמות חומר-מדהים), ועכשיו שוב. מה שאני אוהב בך ובקורי יותר מהכל זה שאתם מדגישים פעם אחרי פעם שאתה/אני/הוא שלומד את זה זה העיקר, בניגוד לכל השרלטנים שלוקחים אלפי שקלים בשביל ללמד אותך איך להתחיל עם בחורה. כי זה היסוד הכי חשוב ומשם הכל מסתדר, ברור שצריך לעשות עוד עבודה אבל הבסיס של הבסיס זה זה. ואת זה כותב לך בנאדם שעוד לא הגיע לשם אבל עושה וימשיך לעשות הכל בשביל זה, כי כן אני רוצה חברה אבל אני רוצה להיות חבר של עצמי קודם כל. תאמת שבהתחלה אמרתי אני לא אגיב כי עברו שנים אבל אז ראיתי שהגבת לפני שנה והרשיתי לעצמי. קשה לי לפעמים להתבטא אז מקווה שלא יצא מסובך אבל רק רציתי להגיד לך שאני ממש מחכה לעוד פוסטים/ספר שלך ושאתה עושה עבודת קודש ואתה שליח מדהים.
    דבר אחרון הייתי שמח אם היית כותב בקצרה אפילו כמה מילים על כמה פורנו זה סם שהורס ודופק את המוח ואת החיים, ברור שלכאלה פחות מלאחרים, אבל עדיין, מוריד גם ערך עצמי וכיו"ב ומבחינתי זה גם משהו פנדמנטלי.
    בנוסף הכנתי לי מעין COMP של הפוסט הזה (האמת לא קראתי את הכל כי פחות רלוונטי לי הילדים וכל זה) אבל הנה התמונה לכל מי שרוצה.
    תודה
    https://ibb.co/jGBHyd7

  30. שבוע טוב Tall Alpha,

    הספר מתקדם לאיטו. יהיה בקרוב פוסט חדש. ממשיך כרגיל לייעץ בAskPeople.

    אכן מרכז החיים זה אתה, תמשיך במסע להפנים את זה, יישר כוח. אתה בדרך הנכונה לפי המשפט היפה מאוד שאמרת:

    >אני רוצה חברה אבל אני רוצה להיות חבר של עצמי קודם כל.

    גישה מצוינת ונכונה.

    מדי פעם, כשרלוונטי בשאלות, אני אכן ממליץ לאנשים לצמצם או להימנע מצריכת פורנו. אם ראית קצת פורנו, ולמדת מזה תנוחה או שתיים לנסות במציאות, נו שויין. אבל זה במהרה חוזר על עצמו, ואתה רק במרדף אחר עוד קליפים, ומבלגן לגמרי את כל מערכת הסיפוק שלך. אין לצריכת פורנו שום ערך מוסף, זה רק סיפוק רגעי שמבלגן לך את המערכת, ואכן רצוי להימנע מכך ולהתמקד במציאות.

    שמחתי לשמוע שהחומר שלי היה לך לעזר, תמשיך בדרך הנכונה.

  31. היי פריים, כתבת שחוש הומור זה פקטור למשיכה. אבל ראיתי באתר אחר שחוש הומור אינו פקטור למשיכה, אלא האווירה שהוא יוצר.
    וכשזכר אלפא יגיד בדיחה לא ממש שנונה בגלל שהוא כריזמטי כולם יצחקו. אבל כשבטא אומר משהו ממש שנון אף אחד לא יצחק כי כי הוא חסר כריזמה ודומיננטיות, אז לא ירגישו חופשיים לצחוק, כי הוא לא עושה אווירה.

    אז האם אפשר לומר שחוש הומור אינו פקטור בפני עצמו אלא הכריזמה של אותו אדם, וחוש הומור זה רק תוספת שממש אי אפשר לקרוא לה פקטור.

  32. ערב טוב איתן,

    >ראיתי באתר אחר שחוש הומור אינו פקטור למשיכה, אלא האווירה שהוא יוצר.

    חוש ההומור, האווירה שהוא יוצר, היינו הך.

    >כשזכר אלפא יגיד בדיחה לא ממש שנונה בגלל שהוא כריזמטי כולם יצחקו.

    בסדר גמור, אבל כשזכר אלפא יגיד בדיחה שהיא כן שנונה ומצחיקה, אז כולם יצחקו *יותר*. וכשהוא יגיד משהו לא מצחיק בעליל, אז אולי יחייכו אליו ויגידו "חלש, חלש, יש לך יותר טוב…" והוא לא איבד נקודות, אבל הוא לבטח לא הרוויח אותן. ואם הוא יגיד משהו ממש מטומטם, הוא יאבד נקודות גם יאבד. יש גבול. ואם בטא יגיד משהו ממש מצחיק כשלעצמו, אז יצחקו והוא יתחיל לקבל נקודות.

    >האם אפשר לומר שחוש הומור אינו פקטור בפני עצמו אלא הכריזמה של אותו אדם

    חוש הומור, וכריזמה, שניהם פקטורים. תיתכן חפיפה מסוימת. ייתכן פיצוי מסוים על פקטור אחד על ידי פקטור אחר – כמו שיכול להיות עם כל מספר פקטורים. זה לא סותר את העובדה הפשוטה שחוש הומור זה מושך, וככל שאתה מצחיק יותר, כך אתה עשוי למשוך יותר.

    שנינות היא פקטור העל. זה לא רק חוש הומור, זה גם להיות חד בשיחה, יכולת לענות בכל מצב ולהישמע טוב ומשכנע כשאתה עושה זאת, להביא טיעונים טובים על אתר. אינטליגנציה ויצירתיות מושכים גם הם, והם עשויים להיות מופגנים על ידי שנינות.

  33. המאמר הכי חשוב וטוב שקראתי בחיים.

    חבל מאוד שהתגובות פה מתמקדות רק באלימות המילולית. חוויתי המון אלימות מילולית בחיי, אך היא לא הזיזה לי בכלל כי זה רק מילים, אין פה נזק בריאותי.
    הרשו לי להביא קונטרה ולהתמקד באלימות הפיזית

    סבלתי לאורך כל ילדותי מבריונות קיצונית הן מצד 2 ילדים שעד היום גרים רחוב אחד לידי,
    והן מצד הוריי העבריינים, האלימים והרודנים.

    סבלתי על בסיס קבוע מכל סוג אלימות אפשרי (אלימות כלכלית, אלימות רגשית, אלימות פיזית, איומים למיניהם, הטרדות אינסופיות וכו') לאורך כל הילדות שלי.

    הילדים היו שתלטנים מאוד, כל הזמן אמרו לי מה לעשות, ואני הייתי עושה. הם התנהגו כמו הבוסים האכזריים ביותר שיש בשוק העבודה – צועקים, מאיימים, מקללים, דורשים שעות עבודה ארוכות מאוד, ואפילו מרביצים לפעמים – על כל שטות. רק שהם לא שילמו לי כדי "לעבוד" אצלם, כמובן.

    ההורים שלי היו בריונים בערך מאותו סוג, רק שהם היו פי מיליון (!!) יותר שתלטנים מהילדים (כלומר: רודנים). הם לא נתנו לי לנשום, הכתיבו לי מה לעשות בכל שנייה אפשרית שלא הסתובבתי עם הילדים (שלא לציין שהם עודדו אותי להסתובב עם הילדים הבריונים, כאילו שהם נהנו לראות אותם מתעללים בי), וכל פעם שרציתי לעשות משהו מרצוני הייתי צריך לחכות שהם לא יהיו בבית ולהתחבא איפשהו. הם כפו עליי את כל אורח החיים שלי מכל היבט אפשרי.

    שתי הילדים התחילו להרוס לי את החיים בגן טרום חובה או חובה, ועזבו אותי בשקט סוף סוף רק בכיתה ח' (למרות שזה קרה במזל ועד היום יתכן והם יחזרו להציק לי – הרי הם גרים לידי עד היום).

    על כן לא פלא שהפסיכולוגית האחרונה שהייתי בטיפול אצלה סיכמה את הילדות שלי במילה אחת: שואה (מלשון holocaust). ואני מסכים איתה לגמרי.

    חשוב להדגיש שזאת האלימות הפיזית וההטרדות והשתלטנות שעשו לי את המוות, מהאלימות המילולית לא היה לי ממש אכפת כי כנ"ל – היא לא באמת פוגעת בשום דבר.

    לצערי קראתי את המאמר הזה כבר ב 2017,
    אבל רק בשנה האחרונה התחלתי סוף סוף להפנים וליישם את מה שכתוב כאן. לימדתי את עצמי הגנה עצמית + תקיפה (אם כי לא בחוג אלא בבית, וזה הספיק לי). כן לצערי צריך גם לדעת לפוצץ את הביריון מכות ולא רק להגן כי יש ביריונים שלא יניחו לך אם רק תגן על עצמך (מניסיון).

    בנוסף פיתחתי לעצמי בשנה האחרונה סט כלים שכל אחד מהם מסייע לי "לשרוד בכל מצב". אני מנסה שיהיה לי את היכולת להישאר בחיים אפילו במצבים הכי קשים שיכולים להיות (כדוגמת: חיים במחנות ההשמדה של הנאצים).
    למה זה חשוב? כי זה הדרך היחידה (לדעתי) לטפל בבדיוק מה שפריים אלפא כתב כאן: "בלי לדאוג שמא אחד מהם יוציא סכין, ישבור בקבוק, או יקרא לחברים שלו לרצוח את יריבו לאחר מכן".
    כדי לשרוד את התרחישים הנ"ל, צריך לדעת לשרוד בכל מצב, כי מדובר במצבים בהם מי שלא שורד בכל מצב ימות תוך דקה במקרה הטוב.

    הדבר האחרון שכדאי שיהיה זה כמובן עצמאות – במיוחד בהקשר הבריאותי. דע לטפל בעצמך ובצרכיך הפיזיים הבסיסיים, ואז יהיה הרבה יותר קשה אם אפשרי לנצל אותך. אנשים שגרים ברחוב ולא מצליחים "לעמוד על הרגליים" חשופים לאלימות נוראית מצד ערבים שישמחו לרצוח אותם רק כדי להיפטר מיהודים מבלי ללכת לכלא.

    כמו כן יש לי עובדת סוציאלית שבודקת שהכל בסדר אצלי על בסיס קבוע, ואם מישהו מעז להתעסק איתי יש לי אפשרות להתריע לה על כך (ולא רק למשטרה). למדינה גם יש המון כוח – כדאי להשתמש בו גם בהקשר של טיפול בבריונות אם אפשר. למדינה יש גם את הכוח לבדוק ולאשפז בכפייה –

    יש אגב גם אפשרות שפריים אלפא לא התייחס אליה – לפנות לפסיכיאטר המחוזי ולשלוח בקשה לצו אשפוז בכפייה של הבריון (כלומר לאשפז אותו בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי, במחלקה סגורה כמובן). עצם זה שהוא מאיים לעשות לך משהו מספיק כדי לאשפז אותו. וגם אם הוא לא עושה לך הרבה אם הוא מסרב להיבדק על ידי פסיכיאטר אתה יכול להוציא עליו "צו בדיקה כפויה". תקראו באתר "כל זכות" על אשפוז בכפייה וצו בדיקה כפויה כדי להבין את כוונתי. זה יהיה ארוך ומתיש להסביר על זה כאן.

    בנוסף יש עוד סוג ביריונות פחות מוכר וידוע – אפוטרופוסות (שוב, תקראו על זה באתר "כל זכות"). בגדול הביריון הוא האפוטרופוס, והקורבן הוא החוסה (= מי שיש לו אפוטרופוס). עד גיל 18 כולנו "קורבנות" להורים שלנו בהקשר הזה, אבל אחרי השחרור מהצבא כולנו חופשיים. לכן אחרי הגיל הזה לעיתים יש אנשים שישמחו להיות אפוטרופוסים שלנו על מנת לשלול את החירות שלנו ואת רוב הזכויות הבסיסיות שלנו כאזרחים, ולכפות עלינו את רצונותיהם. במקרה שלי זה ההורים שלי שרוצים את זה, כרגע הם אומרים לי שהם לא רוצים אבל אני לא מאמין להם.

    בזכות כל זה – ההורים שלי כבר נראלי מפחדים ממני הרבה יותר משאני מפחד מהם, הבריונים מהילדות שלי לעולם לא יציקו לי יותר מבלי לחטוף ממני,
    ואני גם לא מפחד מלהמשיך לסבול מביריונות מאף אחד אחר – כי יש לי את הכוחות לפוצץ מכות את כל מי שאני רוצה (אפילו אנשים חזקים ממני בהרבה),
    ואני יודע לשרוד בכל מצב כך שאף אחד לא משנה כמה מסוכן לא יכול להכניע אותי לרמה של מוות. כמו כן אני לא מפחד לצאת מהבית גם כי אני יודע לשרוד כל אסון שעלול לקרות בחוץ (כן, אפילו פיגועים של מחבלים ודברים כאלה).
    כמו כן היכולות הנ"ל

    בקיצור – כיום, אני אדם חופשי לא רק חוקית אלא גם מנטלית.

    בקיצור, תודה לך פריים אלפא – החלק של האלימות הפיזית כל כך עזר לי, לא יודע מה הייתי עושה בלי העצה שלך. אם כי כמו שאתה קורא הייתי צריך להוסיף על מה שהצעת כי זה לא מספיק.

  34. שבוע טוב החושב הלא נורמלי, ברוך הבא לבלוג,

    >התגובות פה מתמקדות רק באלימות המילולית.

    אכן המאמר מתמקד בבריונות מילולית וחברתית. יש מספר נקודות וסיפורים הנוגעים לאלימות פיזית. מדובר בעיקר על הגנה עצמית.

    >אלימות מילולית… לא הזיזה לי בכלל כי זה רק מילים, אין פה נזק בריאותי.

    למי שלא יודע להתמודד כראוי עם אלימות מילולית עלול להיות נזק נפשי, שהוא בהחלט נזק בריאותי. יש ללמד אנשים לקחת את הדברים בנונשלנט ואפילו להתעלות עליהם, לנצל אותם בשביל להפגין כישורים והומור. לשם כך יש ללמוד את הכלים הנכונים, זו מטרת המאמר.

    תודה ששיתפת את סיפורך על הילדות הלא קלה, אם אתה כאן סימן שהתמודדת כראוי ויצאת מזה מחוזק. אני בספק אם אותם ילדים יחזרו להציק לך, אתם עכשיו בוגרים ואתה במקום אחר, ולבטח תדע להתמודד יותר טוב עם תופעות כאלה היום.

    לגבי התמודדות עם אלימות פיזית, לעתים מספיק שאתה מתאמן בחדר כושר ורואים זאת עליך, ואתה כבר מונע מראש עימותים. אנשים חושבים פעמיים לפני עימות עם מישהו שמסוגל להגן על עצמו. אם אתה מוסיף לכך גם אימונים בקרב מגע, למקרה שתזדקק להגן על עצמך, אתה מכסה את כל האפשרויות. גם כאן יש אלמנט של מניעה, אדם שבטוח ביכולתו להגן על עצמו משדר את זה באופנים שונים, יותר נינוח, שפת גוף, יותר רגוע, רואים את זה עליו. אפשר להגיד ש"מריחים" זאת עליו. גם כאן אנשים יחשבו פעמיים לפני שהם קוראים תיגר על מישהו שניכר מהתנהגותו שהוא יכול להגן על עצמו.

    >לימדתי את עצמי הגנה עצמית + תקיפה

    יישר כוח!

    >לצערי צריך גם לדעת לפוצץ את הביריון מכות ולא רק להגן כי יש ביריונים
    >שלא יניחו לך אם רק תגן על עצמך (מניסיון).

    אני לא מסתובב בחברה כזו, אני לא בחברת אנשים כאלה. יכולות ההגנה העצמית שלי נועדו למקרי חירום בלבד. מעט מאוד אנשים בחיים קראו עלי תיגר, מעט מאוד פעמים נאלצתי להגן על עצמי. אדם המסוגל להגן על עצמו, לא רק חושש להינזק, אלא גם חושש לעשות נזק מנה אחת אפיים למתקיף, צריך להיות זהיר עם הכוח שלך. רוב האנשים שחשבו להתעמת איתי בסוף הניחו לי, משראו שאני מחד לא הטיפוס לעימותים, ומאידך הבינו שאני יוכל להגן על עצמי במידת הצורך. "לפוצץ למישהו את הצורה" זה אך ורק בלית ברירה.

    >חיים במחנות ההשמדה של הנאצים

    לא חסרים מצבים קשים בחיים, אך אני בספק אם מישהו במדינות מודרניות עובר משהו שקרוב להתמודדות כזו!

    >למדינה גם יש המון כוח – כדאי להשתמש בו גם בהקשר של טיפול בבריונות אם אפשר.

    זה אפשרי, אך ההתמודדות הנכונה עם בריונות היא בראש ובראשונה התמודדות עצמית.

    >לפנות לפסיכיאטר המחוזי ולשלוח בקשה לצו אשפוז בכפייה של הבריון

    אשפוז בכפייה זה משהו שנעשה במקרים יוצאי דופן, ותלוי בקריטריונים ברורים של מצב נפשי קשה וסכנה ממשית. בריונות חברתית כגון הקנטות וכו' זה לא קרוב למשהו שמצדיק אשפוז בכפייה.

    >יש עוד סוג ביריונות פחות מוכר וידוע – אפוטרופוסות

    רוב האפוטרופסים הם אנשים טובים שרוצים בטובת החוסה. רוב ההורים רוצים בטובת ילדיהם, רוב המטפלים רוצים בטובת המטופל. זה שעלולה חס וחלילה להיות בריונות בסוג קשר זה, לא הופך את סוג הקשר עצמו לשלילי כברירת מחדל. שיש הורים ומטפלים רעים, ממש לא הופך הורות וטיפול לדבר רע, כי הרוב המכריע הוא טוב ומועיל, ואף נחוץ.

    >ההורים שלי כבר נראלי מפחדים ממני הרבה יותר משאני מפחד מהם

    נקודת מבט בעייתית. כשאתה בגיר, אתה כבר לא אמור להיות בכלל בקשר כזה עם ההורים, כי אם חס וחלילה יש לך קשר רעיל עם ההורים, אתה יכול פשוט לטובתך להתנתק מהם. אם אדם אינו בגיר כשיר וזקוק לאפוטרופסות, הרי שאם יש קשר רעיל בינו לבין ההורים פתוחה בפניו הדרך לשלול מהם אפוטרופסות ולמצוא אפוטרופסים אחרים.

    >בקיצור, תודה לך

    שמח לעזור! תמיד טוב לשמוע שהמאמרים שלי הועילו למישהו.

  35. *****אזהרה חשובה******

    פריים אלפא – אבין אם תבחר לא לאשר או למחוק את התגובה הזאת, מה שכן, אם תעשה זאת, אשמח שכן תגיב לי באימייל או דרך ה wordpress על התגובה הזאת כדי שאדע מה אתה חושב.

    להלן תגובה ארוכה מאוד. אורכה המקורי הוא כ 3,700 מילה. כל החלקים הלא קריטיים נמחקו כדי שאורך התגובה יהיה נסבל.

    כמו כן תגובה זו כוללת תכנים שעשויים להבהיל את הקורא ו/או קשים לקריאה ו/או לגרום לקורא לחשוב שאני זקוק לאשפוז כפוי ולחיים במוסד סגור (למרות שאני בטוח שאני לא) ו/או מזכיר את היטלר בדעות שלי (עקב דעות קיצוניות ביותר) ו/או להבהיל אותו עקב אזכור השוואות להיטלר ו/או שאני משוגע ו/או שאני אוטו-אנטישמי ו/או שאני משקר לגבי מצבי על מנת לקבל עזרה ו/או שאני מסית (מלשון הסתה) ו/או שאני מוציא את "לשון הרע" ולכן צריך לתבוע אותי משפטית.
    אתם יכולים להירגע – מבטיח שאין שום עבירה על החוק במה שכתוב בתגובה הזאת.

    כמו כן בתגובה זו תחשפו לתופעות ולמחלות שסביר להניח שבחיים לא שמעתם ולא תשמעו על קיומם בשום מקום אחר, ועל כן תתקשו להאמין בקיומם. זה בסדר. מבטיח לכם שבהחלט לא חסר אנשים בעולם שמכירים תופעות אלו (לפחות את המחלות) ואשמח לספק הוכחות לכך למי שמעוניין.

    ****סוף אזהרה****

    >למי שלא יודע להתמודד כראוי עם אלימות מילולית עלול להיות נזק נפשי, שהוא בהחלט נזק בריאותי. יש ללמד אנשים לקחת את הדברים בנונשלנט ואפילו להתעלות עליהם, לנצל אותם בשביל להפגין כישורים והומור. לשם כך יש ללמוד את הכלים הנכונים, זו מטרת המאמר.

    אתה מתכוון שאלימות מילולית מובילה לפיתוח מחלות נפש? זה מעניין כי יש לי תומכת קבלת החלטות שטענה כמוך – ש "האלימות הנפשית" שהמשפחה שלי מפעילה עליי גרמה לי לפתח את ההפרעות הפסיכיאטריות מהם אני סובל כיום ולכן לנתק קשר איתם יעזור לי להבריא ולא לחלות שוב.
    אני קיבלתי את הרושם שכל "נזק נפשי" שנובע לכאורה מ "אלימות מילולית" לא באמת נובעת מהמילים ה "אלימות", אלא השפת גוף והתקשורת הלא מילולית שהביריון הפגין כשאמר את המילים ה "אלימות". אני רואה את זה מהדוגמה הנלמדת של ההורים שלי, שאומרים עליי דברים מאוד מאוד מאוד קשים על בסיס קבוע – הם משתמשים בשפת גוף וטון דיבור שמתאים לדעתי לרוצח סדרתי, וזה באמת קצת מפחיד אותי, אני מודה.
    קח את זה בחשבון.

    אני אנסה לבדוק אם יש קונצזוס מדעי בנושא ואחזור אליך עם התשובה. הנקודה הזו ללא ספק שווה מחקר מעמיק, היות ואני חשוד כסובל מבעיות נפשיות כאלו ואחרות אז זה בהחלט שווה לבדוק אם היו מילים שנאמרו לי שקשורות לאיך זה התפתח.

    >לגבי התמודדות עם אלימות פיזית, לעתים מספיק שאתה מתאמן בחדר כושר ורואים זאת עליך, ואתה כבר מונע מראש עימותים. אנשים חושבים פעמיים לפני עימות עם מישהו שמסוגל להגן על עצמו. אם אתה מוסיף לכך גם אימונים בקרב מגע, למקרה שתזדקק להגן על עצמך, אתה מכסה את כל האפשרויות. גם כאן יש אלמנט של מניעה, אדם שבטוח ביכולתו להגן על עצמו משדר את זה באופנים שונים, יותר נינוח, שפת גוף, יותר רגוע, רואים את זה עליו. אפשר להגיד ש"מריחים" זאת עליו. גם כאן אנשים יחשבו פעמיים לפני שהם קוראים תיגר על מישהו שניכר מהתנהגותו שהוא יכול להגן על עצמו.

    מסכים (בערך).

    >אני לא מסתובב בחברה כזו, אני לא בחברת אנשים כאלה. יכולות ההגנה העצמית שלי נועדו למקרי חירום בלבד. מעט מאוד אנשים בחיים קראו עלי תיגר, מעט מאוד פעמים נאלצתי להגן על עצמי. אדם המסוגל להגן על עצמו, לא רק חושש להינזק, אלא גם חושש לעשות נזק מנה אחת אפיים למתקיף, צריך להיות זהיר עם הכוח שלך. רוב האנשים שחשבו להתעמת איתי בסוף הניחו לי, משראו שאני מחד לא הטיפוס לעימותים, ומאידך הבינו שאני יוכל להגן על עצמי במידת הצורך. "לפוצץ למישהו את הצורה" זה אך ורק בלית ברירה.

    אני מבין אותך. החיים שלך לא קשים במיוחד ולכן ככה הם נראים.
    רק שיש אנשים כמוני, שמה שאצלך נחשב מצב חירום – אצלם זה מצב רגיל ושגרתי.
    ולכן, הם צריכים להשתמש במה שאתה מלמד במאמר (והרבה יותר) על בסיס קבוע.
    למעשה אפשר להגיד שכל יום רגיל אצלך אצלי זה מקרה חירום קיצוני ביותר במקרה שלי.

    דוגמה נפוצה וידועה לאנשים שכל יום אצלם זה מצב חירום, כדי שתבין למה אני מתכוון,
    הם הומלסים נטולי כסף/משפחה/איזושהי עזרה ממישהו. מהסוג שנאבקים כל יום כדי להישאר בחיים, כי אין להם מקום בטוח לישון בו/כסף לאוכל/מקור שתייה נוח/הגנה מניצול/זמינות לשירותים רפואיים, ומצבם הרפואי מתדרדר כל הזמן עקב שגרת חייהם.

    זה עדיין כלום בהשוואה לצרות שלי בשנה האחרונה, אבל זה בוודאי יספיק כדי להמחיש לך אני מתכוון באנשים שכל יום אצלם הוא מצב חירום בהשוואה לאנשים ממוצעים.

    עכשיו בוא ואתן לך טעימה מהחיים שלי.

    אני סובל מאלימות ואיומים דרקוניים לאורך כל חיי כל הזמן, על בסיס שבועי.
    ההורים שלי מאיימים עליי לפחות פעם בשבוע איומים הכי אכזריים שיכולים להיות, כגון למשל: אפוטרופוסות. כלומר הם יהיו אפוטרופוסים שלי נגד רצוני. הייתי מעדיף שהיטלר יהיה אפוטרופוס שלי ולא הם, ואפוטרופוסות זה מנגנון שולל חירות ברמות הכי קיצוניות שיש כפי שהסברתי קודם.
    בנוסף, לא חסר גם "אלימות נפשית" – הם מקניטים אותי, מביעים שנאה הכי קיצונית שיכולה להיות כלפיי ושאר האחים והמשפחה "מצטרפים" אליהם ומקניטים אותי באופן דומה. למשל: "אתה מפרק לנו את המשפחה"/"משוגע"/"דומה להיטלר"/"אלים ביותר"/"רוצח סדרתי"/"תינוק"/"חסר כישורים"/"חסר זכויות" (בדומה לעבדים)/"פסיכופת"/"סוציומט"/"קוקו לגמרי"/"מפונק ביותר" וכו'..

    אלא מה? שכל הנ"ל זה בין הצרות הכי קטנות שלי בחיים כרגע. תכף תבין למה. וזה בדיוק מתקשר לדבר הבא שכתבת:

    >לא חסרים מצבים קשים בחיים, אך אני בספק אם מישהו במדינות מודרניות עובר משהו שקרוב להתמודדות כזו!

    אז הנה, דווקא בהחלט כן יש מישהו שעובר "משהו שקרוב להתמודדות כזו" במדינת עולם ראשון מפותחת – אני.

    אבל לפני זה – חשבת שאולי יש כיום כל מיני עבדים נטולי זכויות באפריקה שהאדונים (המשעבדים) שלהם משעבדים אותם באותו אופן שהיטלר שעבד את היהודים במחנות העבודה? והשעבוד לא הסתיים עד שהם מתו או אחרי שהמחנות שוחררו?
    הרי בחברות הפרימטיביות באפריקה אין יותר מדי חוקים ובטח שאין יותר מדי אכיפה של המעט חוקים (הפרימטיביים) שיש שם..

    לצד הנ"ל, אני כן מכיר במדינה מפותחת ביבשת אסיה שעובר משהו דומה, אם
    כי יותר ברמה של מה שהיהודים עברו בגטאות מאשר במחנות הריכוז – אני.

    לא בגלל כל ה "אלימות נפשית" שאני חווה מהמשפחה שלי. ממש לא. זה שטויות.

    אלא בגלל שההורים שלי מצליחים "לנצח" אותי. הם מצליחים להרוס לי את החיים באופן שיטתי ו "להביס" אותי כל פעם מחדש. הם מצליחים להפוך את זה לכמעט בלתי אפשרי להיפטר מהם, וכמו כן מצליחים שגם כל פעם שאני מצליח להיפטר מהם החיים בלעדיהם הם עדיין גיהנום.

    מדובר בסיפור ארוך ומורכב מאוד, אז במקום לספר את כולו אתמקד רק בצרות שלי כרגע בלי קשר לאיך ההורים גרמו להם.
    עיקר הצרות שלי כרגע, שכל כולם באשמתם העיקרית של ההורים שלי, מתחלק ל 3 בעיות: 1. הקושי בקבלת החלטות, 2. הבעיות הרפואיות שלי, 3. העובדה שמעולם לא היה לי עד כה מקום בטוח לישון בו שעונה לצרכים הנוכחיים שלי.
    כן, אפילו שאני כבר לא גר אצל ההורים.

    להלן הבעיות הרפואיות העיקריות מהם אני סובל כרגע, לפי סדר מהחמור ביותר ומטה, ואני מוכן להתערב שהיהודים בגטאות לא סבלו מאף אחת מהבעיות האלה, למעט סעיף ד':

    א. עייפות מוחית קיצונית ביותר.
    התסמין הבולט ביותר של בעיה זו הוא שהיא הורסת את יכולת קבלת ההחלטות שלי, בגלל ה "ישנוניות המחשבתית" שבעיה זו גורמת לי.
    הגעתי למצב שלפני שנה כשמישהו קרא סיכום של הקבלת החלטות שלי למשך תקופה של שנה (מלפני שנה-שנתיים) הוא קבע ש "עם קבלת החלטות כל כך נוראית, אם ככה הוא מתנהל, אפוטרופסות בדחיפות!"
    עכשיו אני הרבה פחות מתקשה בקבלת החלטות בהשוואה לאז, אבל עדיין – זה היה חוויה מבהילה ביותר.

    עייפות זו גם מתבטאת פיזית, בכך שאני לא מסוגל לקום מהמיטה – אני נמצא כל שעות הערות שלי במיטה ובוהה בסמארטפון, פלוס אוכל קצת והולך לשירותים (לא כולל מקלחת, גילוח וכביסה), לוקח תרופות, וזהו –
    וזה מה שיש לי כוח לעשות בכוחות עצמי כל היום. אפילו לשחק משחקי וידאו אני בכלל לא מסוגל מרוב עייפות.

    והכי חשוב – כל מטלה שדורשת ריכוז, אפילו רק לדקה, קשה לי מאוד לבצע. מאוד מאוד מאוד מאוד. כמו אצל בן אדם שסובל מדיכאון קליני.

    ב. אי שקט קיצוני ביותר.
    רוב שעות הערות שלי, כשאני במיטה, אני די "רגוע".
    אבל בכל שנייה שאני לא שוכב במיטה או על הספה בסלון, לא משנה למה,
    יש לי מעיין התקפים שחוזרים על עצמם כל הזמן, שבכל התקף אני כאילו מאבד את ההכרה (!!!),
    ומתחיל להפגין סוג של מה שנוירולוגים מכנים "טיקים" ו – "ווקוליזציות" –
    מתחיל להשתולל ולרוץ ממש מהר בכל רחבי הבית (ואפילו ברחובות בחוץ לפעמים!), וקופץ בדילוגים (מה שגורם כל הזמן למיני "רעידות אדמה").
    בנוסף אני שואג כל מיני מילים לאוויר (בלי הקשר או היגיון) בווליום כל כך חזק והיסטרי,
    שכל דיירי הבית ואפילו השכנים רואים את כל ההשתוללויות ושומעים את כל השאגות, וזה לא רק מעצבן אותם אלא ממש מבהיל אותם כל פעם מחדש, כי התנועות שאני עושה מהירות וחדות ומאוד (כלומר פתאומיות – מסוג התנועות שעושים חשודים בחקירה כשהם מנסים לברוח),
    והמילים שאני שואג קשורות בנושאים רגישים מאוד ודעות קיצוניות, במיוחד כשהם יוצאים כמו משפטים קצרים, כמו-
    "היהודים הם בדיוק כמו הנאצים", "כולם מסביבי פסיכופתים", "הלוואי ש X ימות", "X מתנהג כמו היטלר", "X מנסה לרצוח אותי", "X מנסה לשעבד אותי אליו לכל החיים", "אני מעדיף לגור ברחוב מאשר כאן", "רודפים אחריי", "X צריך ללכת לכלא" "X הוא אגואיסט/פסיכופט/פושע/טיפש/אלים/רוצח סדרתי/רודן* ברמות הכי קיצוניות שיכולות להיות" ומילים מקניטות בלי הקשר כמו "נאצי" "פסיכופט" "רוצח סדרתי" "מאיים" "פושע מלחמה"
    * רודן פירושו דידקטור/אדון – אדם המשעבד אחרים אליו בכפייה. כן, כמו היטלר למשל.
    אני לוקח תרופות שמצליחות להוריד את האי שקט הזה בעשרות אחוזים – אך מעייפות אותי כחלק מתופעות הלוואי וגורמות אותי רק לשכב במיטה כל היום (ראו סעיף א').

    ג. נדודי שינה.
    למשך שנה שלמה ישנתי אולי 1-3 שעות בלילה. אני רציני לחלוטין. שלא לציין שאני מצליח לקום מהמיטה רק אחרי משהו כמו 12-16 שעות על המיטה ברצף (כשמתוכם רק 1-3 שעות אני רדום).
    הנוירולוגית שלי חושבת שזה נובע מהאי שקט שיש לי (ראו סעיף ב') שיש לי אפילו כשאני מנסה לישון.
    לאחרונה המצב השתפר קצת מבחינה זאת אבל עדיין.

    ד. חוסר תיאבון קיצוני.

    למשך שנה בערך, אכלתי 2 שניצלים (כל שניצל שוקל 100 גרם) ביום.. וזהו. מזה חייתי. הייתי כל כך עייף ולא רעב, שהשילוב הקטלני של שני אלה הוביל למצב זה, נראה לי. למרות שיכול להיות גם כל מיני גורמי סיכון אחרים.
    בעיה זו בוודאי מחזקת את העייפות, ממש כמו מעגל קסמים.
    כמו כן זאת הבעיה היחידה שאני סובל ממנה מתוך הארבעה שכנראה גם היהודים בגטאות סבלו ממנה. אאל"ט, הם אכלו 2 פרוסות לחם ביום. זה דומה, ואפילו עוד יותר גרוע למעשה. רק שלהם לא היה בעיות תיאבון, אלא חוסר גישה לאוכל מכלתחילה.

    בהקשר לסעיף 3. –
    בנוסף לכל הנ"ל, מעולם לא היה לי מקום בטוח לישון בו שמתאים לצרכים שלי בהתאם לארבעת הבעיות הרפואיות הנ"ל (מעדיף לא לגלות איפה גר כרגע כדי לא להסגיר את זהותי), ועד שהצלחתי להיפטר מההורים עדיין לא הצלחתי להוציא עליהם את 2 צווי ההרחקה שצריך, כל זאת ועוד שאין לי ספק שלא הייתי מגיע למצב הזה אם היו לי הורים נורמליים.

    אבל נראה שרק עצם ההסתכלות על הבעיות הרפואיות הנ"ל, בשילוב עם העובדות שההורים עדיין מצליחים להרוס את חיי ע"י אלימות נפשית, איומים מפחידים וכו', והעובדה שמעולם לא היה לי קורת גג לישון בו שמתאימה לצרכיי,

    לסיכום, אז כן, יש מישהו שעובר צרות שהם compareable להתמודדויות של היהודים, בתקופת הגטאות ספציפית.

    ולסיום:

    >זה אפשרי, אך ההתמודדות הנכונה עם בריונות היא בראש ובראשונה התמודדות עצמית.

    כן, אם אפשר להתמודד לבד עם הבריונים שלך בלי עזרה אז עדיף להתמודד לבד.

    אבל לא תמיד אפשר לבד. מה אם אתה מאוים על ידי *קבוצה* של בריונים שעובדים כצוות? אי אפשר להגן על עצמך מכל אלה, זה קשה מידי, גם אם אתה יודע אומנויות לחימה ברמה ממש טובה וסופר חזק פיזית.
    (אתה אפילו התייחסת לזה במאמר – מה אם "יקרא לחברים שלו לרצוח את יריבו לאחר מכן"?)
    אפשר *לשרוד* את זה, אם אתה יודע לשרוד בכל מצב, אבל בטח לא "לנצח" את הבריונים הנ"ל. כדי ממש להגיע למצב שהכוח שיש לך גובר על שלהם, אתה צריך עזרה.

    >אשפוז בכפייה זה משהו שנעשה במקרים יוצאי דופן, ותלוי בקריטריונים ברורים של מצב נפשי קשה וסכנה ממשית. בריונות חברתית כגון הקנטות וכו' זה לא קרוב למשהו שמצדיק אשפוז בכפייה.

    בריונות פיזית (באלימות פיזית) ו/או דרך איומים וכו', זה בהחלט מהווה סכנה ממשית לאחר.
    לכן, זה תלוי. אבל אתה צודק בעיקרון, על פי חוק זה לא מספיק וצריך להיות חולה נפש פסיכוטי שמסרב להיבדק על ידי פסיכיאטר.
    אבל, מי שמאשפז בכפייה (הפסיכיאטרים המחוזיים), עשויים לעבור על החוק ולהחליט שמסוכנות לאחר מספיקה לאשפוז כפוי. קח את זה בחשבון.

    >רוב האפוטרופסים הם אנשים טובים שרוצים בטובת החוסה. רוב ההורים רוצים בטובת ילדיהם, רוב המטפלים רוצים בטובת המטופל. זה שעלולה חס וחלילה להיות בריונות בסוג קשר זה, לא הופך את סוג הקשר עצמו לשלילי כברירת מחדל. שיש הורים ומטפלים רעים, ממש לא הופך הורות וטיפול לדבר רע, כי הרוב המכריע הוא טוב ומועיל, ואף נחוץ.

    מאיפה אתה יודע שהרוב האפוטרופוסים הם אנשים טובים שרוצים בטובת החוסה? מה אתה מכיר את כולם ובדקת את כולם? אל תעשה הכללות-יתר ללא ביסוס מדעי.

    אבל כן, מסכים שזה שאפוטרופוסות מהווה תשתית נוחה לבריונות מצד האפוטרופוס כלפי החוסה, לא הופך את זה בהכרח לאסון. יכול להיות גם אפוטרופוס מצוין שמשתמש בבריונות מתי שאין ברירה, למשל אם החוסה מנסה להתאבד. אולי זה בסדר.

    >נקודת מבט בעייתית. כשאתה בגיר, אתה כבר לא אמור להיות בכלל בקשר כזה עם ההורים, כי אם חס וחלילה יש לך קשר רעיל עם ההורים, אתה יכול פשוט לטובתך להתנתק מהם. אם אדם אינו בגיר כשיר וזקוק לאפוטרופסות, הרי שאם יש קשר רעיל בינו לבין ההורים פתוחה בפניו הדרך לשלול מהם אפוטרופסות ולמצוא אפוטרופסים אחרים.

    אכן, לצערי אתה צודק בהחלט, וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות כל הזמן(כבר לא גר אצל ההורים כרגע).

    לבינתיים, אני עושה הכל כדי להבטיח שאין סיכוי שההורים אי פעם יהיו אפוטרופוסים שלי, ומנסה לעבוד על הקבלת החלטות שלי בשילוב עם תומכי קבלת החלטות כדי שלא אצטרך אפוטרופוס אחר.

    >שמח לעזור! תמיד טוב לשמוע שהמאמרים שלי הועילו למישהו.

    לא סתם הועילו. לא רק שגרמת לי לזהות שההורים שלי מתנהגים כלפיי כמו בריונים דרקוניים במיוחד, גם נתת לי קצה חוט חשוב ממש לגבי איך להתמודד איתם ומעבר.

    המאמר שלך גרם לי לשים לב שההורים שלי לא באמת יכולים לכפות עליי שום דבר גם כשאני גר איתם (אלא אם הם אפוטרופוסים שלי), ובשנייה שאני יודע הגנה עצמית, אני יכול גם ליצור קשרים חברתיים ללא חשש מניצול.

    תודה.

  36. החושב הלא נורמלי,

    אני מאחל לך רק בריאות ושתטפל בהצלחה בכל בעיה רפואית או נפשית עמה אתה מתמודד.

    >אתה מתכוון שאלימות מילולית מובילה לפיתוח מחלות נפש?

    רק אם אינך יודע להתמודד עמה. הכלים להתמודדות עמה קלים ללימוד ויישום ומסוכמים במאמר זה. תמיד יהיו אנשים רעים או חסרי רגישות בעולם, אי אפשר לשנות את העולם, אבל כן אפשר לשפר את עצמינו ויכולתנו להתמודד, עד לרמה בה אנו מתעלים על גירויים שליליים ולעתים אף מנצלים אותם לטובתנו.
    אם יש אנשים שמתנהגים אליך בצורה שלילית באופן קבוע, טוב תעשה אם תתרחק מהם.
    צר לי שאתה סובל מיחס שלילי מהוריך. אם אכן כך הדבר, הרי שאתה אדם בוגר, ויכול לעמוד בזכות עצמך, גם אם זה אומר לצמצם הקשר עמם.

    נזק נפשי מאלימות מילולית נגרם מכך שהאדם לוקח ללב את מה שנאמר כלפיו. אדם עם דימוי עצמי גבוה לא יקח ללב ולא יאמין לדברים שליליים שנאמרים כלפיו, לא משנה באיזה שפת גוף או טון הם נאמרים.

    אם החיים שלך הם רצף של מקרי חירום, או שאתה צריך להחליף סביבה, או שאתה צריך לבחון את ההתנהגות שלך והתגובות שלך. הבאת כדוגמה הומלסים, אבל אפילו הם לא נתקלים באלימות מתמשכת, נהפוך הוא, רוב העוברים על פניהם או שתורמים להם משהו, או שמתעלמים מהם ולא עושים להם כל נזק. מקרה החירום שלהם הוא חייהם חסרי האמצעים, לא אלימות כלפיהם.

    אתה מתאר בעיות משפטיות עם הוריך, אלה בעיות שעליך להיעזר באנשי מקצוע הבקיאים בבעיות אלה. יש מנגנונים לסייע לכל אדם למצוא סביבה תומכת, ואם לא תומכת, אז לפחות לא אלימה, סביבה שתאפשר לו חופש ושקט.

    אתה מרבה להשתמש בהיטלר ובמושגים מהשואה ברישומיך. לא מצאתי צורך בכך. אתה יכול לתאר את הקושי הנובע ממגוון נושאים גם בלי להעלות את השואה שלא לצורך. רצח עם שיטתי, ואלימות מכל סוג שהוא המופנית כלפי אדם ספציפי, הם נושאים שונים בתכלית.
    לא מצאתי צורך בדיון על הקשיים באפריקה. אינני האדם הנכון לסייע לסובלים באפריקה, יש מתאימים וטובים ממני בתחום זה. אני מתרכז במה שאני כן יכול לסייע בו.

    המשפט שכל בעיותיך כל כולם באשמת אחרים, הוא מסוכן, כי משמעותו שאין לך שום שליטה. אבל יש לך שליטה. גם אם אכן בעיותיך עד כה נגרמו כל כולם על ידי אדם מסוים, הרי שבאחריותך לעשות כל שביכולתך להתרחק מאותו אדם, ואם עליך להיעזר באנשי מקצוע לשם כך, אז כך תעשה, ובכך תבוא לידי ביטוי השליטה שלך במצב.

    אם אתה סבור שיש לבצע שינויים בטיפול הרפואי שאתה מקבל, התייעץ עם אנשי המקצוע הנכונים. היעזר בהם למצוא את הטיפול התרופתי עם האיזון הטוב ביותר בין מיתון הדיכאון לבין האפשרות להישאר עירני ולבצע מטלות יומיות. כמו כן, עליך לקחת אחריות ולקבל ייעוץ לשם גיבוש תכנית פעילות גופנית ותזונתית, כדי להבריא את הגוף, שהרי נפש בריאה בגוף בריא. ניתן להיעזר בתוספי מזון כגון מולטי-ויטמין אם אתה מתקשה לאכול את כל המזון שאתה צריך.

    בשולי הדברים, אין מה להשוות בין לחם לשניצל. שניצל מכיל כמות מכובדת של חלבון איכותי. בגטאות לא אכלו שניצלים. אתה המצב יותר טוב ממה שאתה חושב.

    >מה אם אתה מאוים על ידי *קבוצה* של בריונים שעובדים כצוות?

    אדם בדרך כלל מוצא קבוצת חברים שתספק תמיכה והגנה. משחר ההיסטוריה אנשים חיו בשבטים.

    >מאיפה אתה יודע שהרוב האפוטרופוסים הם אנשים טובים שרוצים בטובת החוסה?

    מהעובדה הפשוטה שלרוב החוסים חיים טובים במסגרות שלהם.

    >מה אתה מכיר את כולם ובדקת את כולם?

    אינני צריך לבדוק את כולם אישית. כל החוסים שאני מכיר, מקבלים יחס הולם ויותר מכך במסגרותיהם. רוב המטפלים שאני מכיר, רוצים לעזור למטופלים. אם כולם היו מתעללים בכולם בעולם, העולם לא היה שורד. העולם שורד כי רוב האנשים רוצים להועיל בחברה, ואם עבודתם היא להיות אנשי טיפול או אפוטרופסים, אז הם רוצים לעשות עבודתם נאמנה. אין להקיש ממיעוט שלילי, על קבוצה שלמה של אנשים טובים.

    >אל תעשה הכללות-יתר ללא ביסוס מדעי.

    אני סמוך ובטוח שחיפוש פשוט בgoogle scholar יעלה די והותר מחקרים על מידת האלימות בצל הורים מאמצים, אפוטרופסים, ואנשי מקצוע טיפוליים, באופן שיראה כי הרוב המכריע הם אנשים טובים. כל סוג של אחריות על אחר עלולה לפתוח פתח לניצול ובריונות, כגון הורות, בוס בעבודה, אפוטרופסות. אבל רוב האנשים משתדלים להיות טובים, לא רעים, כי זה יותר מועיל.

    אני שמח לשמוע שאתה עושה מאמץ להתמודד עם הבעיות שלך, המשך כך. אם עזרתי במשהו, שמחתי על כך, ומאחל רק בריאות.

כתיבת תגובה (תגובות ממגיבים חדשים \ עם קישורים, נשלחות לאישור טרם פרסומן)