שוויון בראי יום הזיכרון

מאז ומתמיד, גברים הם אלה ששמרו ולחמו.

אחוז קטן מאוד של נשים מתו תוך כדי לחימה במערכות ישראל ובהגנה על המולדת. אין חולק כי אנו מוקירים את שהקריבו למען ההגנה על המדינה, ועם זאת, הן יוצאות מן הכלל המעידות על הכלל: גברים הם אלה הנושאים בנטל הנורא מכל. כך תמיד היה. כך תמיד יהיה.

חללי צוק איתן:

חללי מלחמת צוק איתן

חללות צוק איתן:

0

השלמה, לא שוויון

גברים ונשים לא אמורים להיות שווים. גברים ונשים אמורים להשלים אחד את השנייה. בשביל חשמל, צריך גם שקע וגם תקע.

ככל שזה נוגע לתפקידים פיזיים, גברים הם החזקים יותר ביולוגית. מסיבה פשוטה זו, מאז שחר ההיסטוריה נטל ההגנה והמלחמה היה על הגברים.

ישנם תפקידים שגם גברים וגם נשים יכולים למלא. עם זאת, תמיד יהיו תפקידים המתאימים יותר למין אחד או משנהו, וכל תפקיד הדורש מאמץ פיזי, מתאים יותר לגברים. זה לא טוב או רע. זה הטבע.

תנו לנו למלא את תפקידנו בשלווה

נשים יקרות:

אינני בא בטרוניה עם העובדה שרובם ככולם של ההרוגים במלחמות הם גברים. זה הטבע. זה תפקידנו כגברים.

אפילו אינני מתלונן על כך שגברים עושים 3 שנים צבא, ובחורות עושות שנתיים, למרות שנשים בממוצע חיות יותר שנים מגברים.

אנחנו עושים את תפקידנו באומץ ואהבה, על מנת לשמור על היקרים לנו: בת הזוג. הילדים. המשפחה. החברים והחברות. כל האנשים שאנחנו אוהבים.

רק בקשה אחת יש לנו, זה הכל:

אל תדברו איתנו על שוויון בנטל, ועל כמה זה קשה להיות אישה, כאשר אנו הגברים מאז ומעולם נושאים בנטל כולו. ואם הטבע גזר עלינו הגברים לשאת בנטל, לפחות תנו לנו את הכבוד הראוי. תנו לנו הערכה. תנו לנו את ההרגשה שההקרבה שלנו שווה משהו.

תנו לנו למלא את תפקידנו בשלווה.

יהי זכרכם ברוך

מדינה היא מושג ערטילאי. המדינה אינה אלא האנשים שבה. אלה שמצאו מותם במלחמות, לא חרפו נפשם עבור המדינה; הם חרפו נפשם עבור האנשים שהם אוהבים, וגם בעבור אלה שהם לא מכירים, החיים במדינה. הם חרפו נפשם עבורכם, ועבורי.

תודה לכל הגברים, וגם לנשים, שמתו כדי שאני אוכל לחיות. מי ייתן ופועלי כאן בעולם יצדיק את מה שהקרבתם למעני.

יהי זכרכם ברוך.

10 מחשבות על “שוויון בראי יום הזיכרון

  1. מסכים לחלוטין, אחלה פוסט. קצר ולעניין.

    (עם זאת – לגבי הנקודה הקטנה של "אינני מתלונן על כך שגברים משרתים 3 שנים ואילו נשים שנתיים": על אף שלאחרונה חל שיפור בעניין, אני אישית לא רואה סיבה רציונלית למה נשים וגברים לא ישרתו בדיוק אותה כמות זמן בצבא. הרי אם התירוץ הוא "כי גברים הם קרביים ונשים לא" – ממילא מרבית הגברים אינם משרתים בתפקיד קרבי. ובמידה והקריטריון לשוני הוא קרביות, אז אין סיבה שחייל עורפי ישרת יותר מחיילת עורפית.)

  2. תודה על הפוסט המעניין – נגעת בנושאים שהם טאבו וקשה לדבר עליהם בלי להיסחף לאמוציות, במיוחד ביום הזיכרון. מבחינה תקשורתית / פוליטיקלי קורקטית כל נסיון ביקורת מייד מוצג כחוסר כבוד לנופלים ולנופלות, ומציג את הדובר באופן רע כך שניתן להתעלם מהטיעונים שלו בנושא זה וגם בנושאים אחרים.

    לעניין בנות בתפקידי לחימה (הכוונה לתפקידי לחימה יעודיים כמו חי"ר שריון וסיירות, לא לתפקידים שאמנם יש בהם סיכון להיקלע לקרב אבל לא מיועדים ללחימה עצימה) יש טיעונים נוספים וחשובים מעבר לנושא המאמץ הפיזי (והרי חלק מהטיעונים בעד נשים קרביות הוא שיש טכנולוגיה שמקלה על המאמץ, יש גברים קרביים חלשים יותר וכו').

    הטיעון הראשון הוא שלגברים ישנה יכולת מנטלית המתאימה יותר לסיטואציות של קרב והרג אנשים – קור רוח, אגרסיביות טבעית ורצון לנצח, יכולת לפעול היטב תחת מצבי פחד ולחץ.

    הטיעון השני ולדעתי החשוב ביותר הוא נושא אחוות הלוחמים, הסינרגיה שנוצרת בין גברים ביחידה לוחמת שגורמת ליחידה להיות יותר מסך חלקיה.
    צבא לא בנוי על בסיס הלוחם האינדיבידואל, מוכשר ככל שיהיה, אלא על בסיס יחידות (צוות, כיתה, מחלקה, פלוגה וכו'). כשיש "שבט" כזה של גברים נוצרת דינמיקה שמעודדת אגרסיביות, תחרותיות ודוחפת את החבר'ה לתת את המקסימום אחד עבור השני, על מנת שלא ייחשבו כחלשים שלא מסוגלים לסחוב ולתרום למאמץ. על בסיס זה בנוי כל נושא התיזוז בטירונות – גיבוש כמה אינדיבידואלים שהגיעו ממקומות שונים ליחידה אחת עם ערכים משותפים (סובלים ביחד ומאוחדים בשנאה למפקד המתזז, ובמלחמה שנאה משותפת לאויב שיורה עלינו).

    ברגע שנכנסת נקבה לקבוצה כזו, כל הדינמיקה משתנה – התחרותיות והאגרסיביות, במקום שתהיה כלפי האויב, מופנית כלפי פנים (מי ראה אותה ראשון, מי מנסה לכבוש אותה ומי מנסה להגן עליה, קנאה, בגידות דרמות תככים ומזימות) וכל הסינרגיה ויכולת הלחימה הולכת לעזאזל.

  3. תוספת קטנה – הטיעונים שכתבתי למעלה הם גם תשובה טובה (לדעתי) לשאלה שתמיד נשאלת "אם יש בחורה שמסוגלת לעמוד במבחנים הפיזיים כמו כל הגברים, למה לא לתת לה את ההזדמנות?"

  4. היי, יש לי שאלה שלא כל כך קשורה לנושא הזה אבל מחכה בקוצר רוח לספר, מתי תוציא אותו ומאיפה יהיה ניתן לקנותו?

  5. היי אלפא, יש לי שאלה שקשורה יותר לחברות של ההרוגים. שמגיע הבשורה על מות אהובן הן בוכות ומתמוטטות, אבל לרובן יש חבר חדש אחרי שנה שנה וחצי. ולעומת זאת אם זה היה הפוך לגבר היה לוקח יותר זמן למצוא בת זוג חדשה למה זה כך

  6. דין – החיים נמשכים, גם לנשים וגם לגברים. יש אמהות שמתגברות על מות בניהן ויש כאלו שלא, כנ"ל לגבי אבות.
    אני לא מכיר את התופעה שאתה מתאר, ולמרות שבטח אפשר למצוא / להמציא הסבר אבולוציוני שקשור להמשך המין האנושי והצורך להתרבות למרות המוות, דווקא בנושא זה אני לא חושב שאפשר באמת לעשות הכללות.

  7. חברים שלום,

    גבר צעיר:

    >אישית לא רואה סיבה רציונלית למה נשים וגברים לא ישרתו בדיוק אותה כמות זמן בצבא.

    אתה צודק, ויש טיעונים לכאן ולכאן. אני רק ציינתי זאת כדי להדגיש את הנקודה העיקרית שלי: שצריך לתת לגברים לבצע את תפקידם בשלווה, ולהעריכם על כך.

    פיל אדום:

    >יכולת מנטלית המתאימה יותר… אחוות הלוחמים…

    אתה צודק בהחלט. אלה נקודות נכונות שחייבים לדון בהן ואי אפשר לפסול אותך על הסף בתירוץ של "אי שוויון". כמו שאמרתי: לא שוויון, אלא השלמה. גברים ונשים שונים, כל אחד ותכונותיו. גברים הם לוחמים יותר טובים. לא טוב או רע. זה הטבע.

    >ברגע שנכנסת נקבה לקבוצה כזו, כל הדינמיקה משתנה…

    נקודה חשובה שבהחלט ראויה לדיון נוסף. מקווה רק שהנוגעים בדבר יוכלו לדון בה באופן אובייקטיבי ולא פוליטיקלי קורקט.

    עומר:

    >ספר, מתי תוציא אותו

    כנראה ב-2018. יש הרבה עבודה ויש לי הרבה דברים לעשות, מה גם שאני אוהב להיות יסודי. כמובן שממשיך לייעץ בAskPeople ולכתוב כאן בבלוג. לכשתתקרב תקופת הוצאתו לאור, אז כבר יהיו יותר פרטים על מה כמה ואיפה.

    דין:

    >שמגיע הבשורה על מות אהובן הן בוכות ומתמוטטות, אבל לרובן יש חבר חדש אחרי שנה שנה וחצי.

    פיל אדום ענה נכון. כל אחת והקצב שלה, מי יותר ומי פחות, כמה עמוק היה הקשר… ובסופו של דבר, כולם רוצים לעבור הלאה ולאהוב שוב. ויש גם כאלה שלא יוצאות מזה בכלל, ולא מתאהבות איך שצריך מחדש, וכל גבר שיוצא איתן תמיד יהיה מקום שני – וזה עצוב.

    כמה זמן זה "בסדר" לעבור הלאה? זה לא שהן מצאו חבר אחרי שבוע, שאז כולנו היינו מרימים גבה. אני חושב ששנתיים זה בהחלט מספיק זמן לעבד, להתאבל, ולהתחיל לנסות לפתוח את הלב מחדש.

  8. רק לי המשפט "אינני בא בטרוניה עם העובדה שרובם ככולם של ההרוגים במלחמות הם גברים. זה הטבע. זה תפקידנו כגברים" היה לי מזעזע?? ממך זה כאילו נשמע שתפקידם של הגברים זה למות בקרב ומה אם אלו שרוצים לחיות ועדיין להיות בקרבי, חייב להיות כנה אבל זה פעם ראשונה שאני רואה את הבלוג שלך וממש במקרה הגעתי לפוסט הזה אבל סורי זה נשמע רע המשפט הזה סליחה על הדרמטיות.

  9. דוד:

    >רק לי המשפט "אינני בא בטרוניה עם העובדה שרובם ככולם של ההרוגים במלחמות הם גברים.
    >זה הטבע. זה תפקידנו כגברים" היה לי מזעזע??

    לא. לא רק לך. זה מזעזע אותי, ומזעזע את כולם. אבל זה הטבע. גם כשאריה טורף צבי, זה מזעזע כיצד הוא קורע את הצבי לגזרים בעודו מיילל מכאבים. אבל האריה טורף כי הוא רעב. זה לא טוב או רע, זה הטבע.

    גברים הם החזקים. הם יכולים לטפס גבוה יותר, לרוץ מהר יותר, להרים כבד יותר. הם המצילים הטובים יותר, הם הלוחמים המוצלחים יותר. וזה מאוד מזעזע שטובי הבנים נופלים במלחמות. אבל זה טבעו של הגבר, להיות השומר והלוחם.

    ההבדל הוא, שזכר בעל חיים לא חוטף ייללות והאשמות מהנקבות חדשות לבקרים. הוא רק זוכה באהבת הנקבות, ככל שהוא ממשיך להיות זכר מוצלח הממלא תפקידו נאמנה.

    וזה כל מה שאני רוצה למין הגברי. שייתנו לנו הגברים למלא תפקידנו בשלווה, ויעניקו לנו את האהבה הראויה. לא שייללו לנו כל הזמן ש"אין שוויון".

    רק קצת שלווה ואהבה, שיאזנו את הזעזוע שבמלחמה. בקשה צנועה. זה הכל.

  10. שלום לך תודה על התגובה ועל ההבהרה מסכים איתך לגמרי כמעט על כל התגובה חוץ מהדוגמא של האריה למיטב ידיעתי בטבע מי שטורפים אלו דווקא הלביאות בעיקר באור יום ולמרות זאת האריה מקבל ראשון מהטרף חחח האריות טורפים בעיקר בלילה, אבל גם באור יום אם יש חיה גדולה מדי בשביל הלביאות אז מתערבים האריות ואכן שם רואים את החוזק שלהם, אז אולי זה גם בבני אדם גברים הם חזקים בדברים שנשים לא יכולות לעשות, אולי בגלל זה אלוקים ברא את שני המינים שונים בכוח נפשי שלהם וככה מתקיים העולם.

כתיבת תגובה (תגובות ממגיבים חדשים \ עם קישורים, נשלחות לאישור טרם פרסומן)